אנחנו זוכרים תמיד את הסוף, את הטעם שנשאר בפה, והמרקם של סוף עונת 2021/22 מוביל אותנו ישר לטעם לוואי לא נעים. בתי דין, ביטול משחק אליפות, מורחקים, שיפוט בעייתי - לא חסר. האמת, לא בטוח שאפשר לקרוא לזה טעם לוואי כי אירועים כאלה ליוו אותנו רוב העונה, לא רק בסיומה, אבל עדיין, אם מנסים להיות חיוביים אפשר להסתכל גם על דברים אחרים, טובים יותר.
נכון, לא תמיד קל למצוא אותם, אבל לצד כל התחושות הלא נעימות ברור לכולנו שנהיה פה גם בעונה הבאה, עם פלוס מינוס אותו כדורגל ובערך אותו ניהול. אז שווה לנסות, גם אם בשביל שיהיה למה לחכות לסוף הקיץ.
קפיצת מדרגה: אחד הדברים הכי מסובכים לכדורגלן, לא רק בישראל, הוא להצליח לעבור מקבוצה שלא נאבקת בצמרת לאחת שכן, והנה, יש לא מעט ישראלים שעמדו במשימה העונה. נכון, השחקן המובילים של האלופה מכבי חיפה, עומר אצילי וצ'ארון שרי, היו כוכבים עוד קודם, אבל שון גולדברג, שנע בין קבוצות כל הקריירה, הפך לשחקן מפתח ועוד בעמדה שלא תיכננו להציב אותו בה. דין דוד, מאותה קבוצה, הוא סגן מלך שערי הליגה כבר בעונה הראשונה אחרי שעזב את אשדוד.
גם בהפועל באר-שבע יש אחד כזה, איאד אבו-עביד. המגן-בלם שיחק אמנם בקבוצה בכירה עוד קודם, הפועל ת"א, אבל היא לא הייתה אחת שניסתה להיאבק על אליפות. באר-שבע כן. חאתם אל-חמיד ואיתן טיבי הגיעו לבאר-שבע, אבל אבו-עביד זה שסיפק את הסחורה יותר מהם.
מאמנים מקדמים: רבות דובר על סגנון הכדורגל הלא נעים לעין של רוב מאמני ישראל, בטח על משחק הכיסאות המוזיקלים שהם משתתפים בו, אבל יש יוצאים מהכלל. בני לם היה כזה העונה, ברור לכולם, אבל גם סלובודן דראפיץ'. קריית-שמונה שלו סיימה את העונה עם 48 שערים, פער דו-ספרתי מכל קבוצה אחרת בפלייאוף התחתון ובעצם רק שתי קבוצות – מכבי חיפה ומכבי ת"א, כבשו יותר ממנה העונה.
השניים האלה, לם ודראפיץ', לא רק נתנו לקבוצות שלהם סגנון שאפשר להתחבר אליו אלא בזכות ההצלחה גם קידמו שחקנים בסגל. עומרי גאנדלמן וכארם ג'אבר בנתניה, איתמר שבירו וגיא מזרחי (לא נופתע אם יהיה חלק מסגל מכבי ת"א בעונה הבאה) בקריית-שמונה. בהקשר הזה אפשר להוסיף את חמודי כנעאן מאשדוד, שלפחות בחלק מוקדם של העונה שיחקה כדורגל טוב תחת רן בן-שמעון.
ויטור הישראלי: זו אולי לא נקודה שנוגעת לכלל הליגה אלא ספציפית יותר, אבל לקבלת האזרחות של מיגל ויטור יש חשיבות גדולה. שחקנים שנמצאים פה שנים ומשתלבים במדינה, לא רק בכדורגל שלה, צריכים לקבל הכרה. ללא קשר לנבחרת אפילו, מהלך כזה מגדיל עוד יותר את החיבור. לא מדובר רק בפעולה טכנית אלא אירוע מרגש ובכל חשיבות של ממש.
זרים טובים: אז ויטור כבר ישראלי, אבל מעניין לראות שלא מעט זרים חדשים עשו עבודה יפה בליגה העונה. אונדז'יי באצ'ו מהפועל ירושלים, אלן אוז'בולט מהפועל חיפה, אנטה פוליץ' ואיברהימה קונטה מסכנין, בוריס אינו ופטריק טוומאסי מנתניה, כמובן סטיפה פריצה וג'ורג'ה יובאנוביץ' ממכבי ת"א, צמד נקודות אור בעונה לא טובה של הקבוצה. יש עוד.
לא מדובר רק במזל אלא גם בגדילה ולמידה של מחלקות סקאוטינג שנפתחות בקבוצות שונות. הפער ממקומות אחרים בהקשר הזה עדיין קיים, וברור, ויש נפילות, אבל אחוז ההצלחה היה לא רע בעונה הנוכחית. זו לא רק בשורה לעונה שהסתיימה אלא גם לאלה שעתידות לבוא.
הקהל: כמו בכל עונה היו אירועים אלימים, וגזענות, ועוד כל מני דברים שעדיף שלא יהיו כאן, אבל בגדול אפשר גם לומר שהקהל הוא זה שהשאיר את ליגת העל עם הראש מעל המים. אי אפשר להשוות ישירות את המספרים לעונות קודמות, בגלל הקורונה, אבל ברור שהמונים הגיעו למגרשים, הרבה בזכות האצטדיונים החדשים והגדולים.
כל מי שנכנס העונה לאצטדיון במשחק בין שתיים מהקבוצות הגדולות בליגה היה יכול להרגיש, לחוות, להיות חלק. לפחות עד שהגיעו השוטרים. לכן, גם אם אין המון דברים טובים, חובה לדאוג שלאותם אוהדים יתייחסו כמו שצריך, בדיוק הפוך מכל אותם חולאים שנחשפנו אליהם בחודשים האחרונים. מספיק שזה יקרה וכל השאר ישתפר בעצמו.
