האולימפיאדה הזו, צריך לזכור, נולדה בחטא. היא פרי יוזמתו בשנות האלפיים של מושל טוקיו הפופוליסט שינטארו הישיהארה. היפנים מעולם לא רצו את האולימפיאדה הזו. האזרחים התייחסו אליה כאל אולימפיאדת הפשיזם. ב-2012 רק 47 אחוז מהם הביעו תמיכה באירוח שלה. 78 אחוזי תמיכה נרשמו בעיר המתחרה, מדריד.
טוקיו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
צריך לקחת את טקס הפתיחה בקונטקסט הזה: אחוזי ההדבקה עלו משמעותית ביולי, אחוזי התמיכה בממשלה צנחו, מצב חירום הוכרז ב-12 ביולי - עד אחרי המשחקים. בחוץ מפטרלים רק שוטרים. מדי פעם נשמעת באוויר הודעת אזהרה של הרשויות. מקומות שיכולים למגנט אספה של אנשים, כמו ספסלים בפארק, תוחמו בסרטים משטרתיים של זירת פשע. שיעור המחוסנים עומד על עשרים אחוז. בטוקיו שורר חום אימים, ולחות איומה פי מיליון (לא במקרה אולימפיאדת טוקיו 1964 נדחתה לאוקטובר). מי רוצה את הטקס הזה, לעזאזל? מי רוצה שיזכירו לו כמה הוא בודד בטקס שאמור לאחד? אפילו לא הספונסרית טויוטה, שמשכה את כל הפרסומות שלה מהטקס.
ועדיין, יש טקס לקיים. להראות לעולם את יפן ואת התרבות והמסורת המופלאות שלה, את הנימוס והסברת הפנים והדרישה שתכבד את המקום, בדיוק כמו שברצלונה הראתה את חגיגת הרחוב ואת העושר החזותי שלה, סיאול את המשמעת והסדר הצבאי, אטלנטה את המיסחור, התרבות השחורה, מוחמד עלי (וגם את העתיד לבוא בפיצוץ בכפר האולימפי).
טוקיו רצתה להציג לראווה את הסדר והניקיון המופתי שלה, את האוונגרדיות המסחררת לצד הניאון הפסיכדלי. היא הצליחה. טוקיו הוכיחה שאולי המוטיב הוא ללכת קדימה, אבל שאדם או ארץ או ערך או אולימפיאדה מועדים ליפול אם אינם זוכרים את עברם. ב-1964 נושא הלפיד היה יושינורי סאקאי, נער הירושימה, שנולד ביום שבו הוטלה פצצת האטום על העיר. הפעם טוקיו הייתה ראשונה לזכור את 11 הישראלים שנרצחו במהלך המשחקים האולימפיים במינכן. את שאר הטקס היה אפשר לראות רק דרך הדמעות.
זו המסיבה שלי ואני לא מוזמן
יפן כבר חוותה הוצאה מבידוד בכוח על-ידי התערבות בינלאומית: ביולי 1853 הגיעו אניות פיקוד מהצי האמריקאי מגובות בספינות תותחים והכריחו את יפן לפתח קשרי מסחר עם ארה"ב אחרי בידוד בן 220 שנה. גם הפעם גרמה התערבות בינלאומית ופלישה של אלפי ספורטאים, עסקנים ועיתונאים להפרת הבידוד ביפן, למורת רוחם של התושבים. ההדלפות האחרונות, על עלויות של יותר מ-15 מיליארד יורו, כפול מהמצופה, כולל שני מיליארד על האצטדיון המרכזי, לא הוסיפו פופולריות למשחקים האלה מצידם של התושבים הנמצאים על סיפו של משבר כלכלי.
בדרך כלל בכל עיר מארחת קיים מיקס רעיל של שליליות ואופוזיציה, מיקס שנעלם עם שריקת הפתיחה למשחקים. חלק לא קטן מההשקעה באולימפיאדה מגיע מכספי משלם המסים. הפעם הם השקיעו אבל אינם יכולים ליהנות מהפירות. זו כמו מסיבה שמתקיימת אצלך בבית, אתה מממן אותה, אבל לא ממש מוזמן אליה. הזעם היפני רק גובר ככל שהאולימפיאדה קורמת עור וגידים.
הצפייה עד עכשיו במשחקים ובטקס היא מראה שצובט אותך משתי חזיתות: ברור לך שזה אירוע שנועד אך ורק לספק את חוזי הטלוויזיה, בלי קשר לתחלואה או לעובדה שצופים אמיתיים לא יכולים להיות נוכחים. ובאמת איזה ערך יש למשחקים אולימפיים, לרוחם, לתחרותיות שלהם, לכל מה שהם מסמלים, כשמסביב רועמת מגפה שיצאה משליטה? גם מבחינה טלוויזיונית מדובר במראות לא נעימים. כמו לצפות באירוע אורקולי מסחרר כשאתה לוחץ על כפתור "השתק" בשלט.
האולימפיאדה מכנסת אנשים, היא בונה זיכרונות קולקטיביים, היא בונה יריבויות, מחדדת פטריוטיזם, מעוררת קנאות, מציפה באהבה, באכזבה, בתקווה. המשחקים האולימפיים הם אחד הרגעים הגדולים, קולקטיבית, של נפש האדם. אבל למי איכפת אם האדם מת. קשה לקנא באנשים מתים.
שני לבבות ריקים
המשחקים ב-1964 היו הראשונים שנערכים באסיה, והראשונים ששודרו בלוויין לעולם (ובצבע). הם נתנו ליפן מקפצה להפיכתה לכוח כלכלי עולמי. היפנים שחשקו באירוח האולימפיאדה רצו להפגין לעולם את אחד הכרכים הגדולים על הפלנטה, עיר חיה ובועטת, שילוב של סדר ומסורת עם מודרניות חצופה, כאוטית. נקייה ברמות אחרות: אין לכלוך, אין גרפיטי, אנשים מכבדים את הסביבה שלהם. כמו מדינות אחרות במזרח, רק עם הרבה יותר אופי. טוקיו ידועה גם בהלצה הספרותית עליה שלפיה מדובר בעיר עם לב ריק, מחווה לארמון הריק השוכן בלב העיר. כעת, עם האצטדיון האולימפי החדש במרכז העיר, יש לה שני לבבות, שניהם מרוקנים.
"מאוחדים באמצעות הרגש" (United by emotion) היא הסיסמה השנייה למשחקים הללו. אבל נדמה שהאיחוד האמיתי הוא יותר ברגשות הכעס כלפי הרשויות ואי האכפתיות מהמשחקים. במקום לסייע לאזרחים מבחינה כלכלית, המשחקים הביאו גזרות שהצרו את שעות פתיחת בתי האוכל והאלכוהול.
״יש לנו את הבעיות הרגילות, פלוס מגפה שמגיעה מחדש וממציאה את עצמה מחדש, ועכשיו גם המשחקים האולימפיים״, נכתב שלשום בעיתון יפני. ״האולימפיאדה היא סיוט לילה קולקטיבי מתמשך שבו היקיצה ממאנת להגיע״.
