צריך לדעת עד כמה ניו יורק אוהבת ספורט וגם כמה כוויות קשות יש לה מספורט, כדי להבין את העיניים המצועפות - מתקווה אבל בעיקר מפאניקה של "תיכף נתעורר גם מזה" - שאיתן הסתובבו בשבוע שעבר הניו יורקרים. ביום רביעי הציגה ניו יורק ג'טס את הקווטרבק החדש שלה, ארון רוג'רס. איש אניגמטי, אם להשתמש בהגדרה מרוככת, וקוורטרבק גדול - לא לגמרי ברור מה יותר - רוג'רס הופך את הג'טס מיידית לקבוצה שהתקשורת תרדוף אחריה. וחשוב הרבה יותר, שהעיר ניו יורק תשתגע ממנה.
"זריקה מבחוץ" - כתבות נוספות במדור של ציפי שמילוביץ
הוא כבר התחיל למלמל על סופרבול, אבל הוא ילמד מהר מאוד שניו יורק היא לא עיר בוויסקונסין; בניו יורק לא מספיק להבטיח, לא מספיק לדבר, לפעמים אפילו לא מספיק לנצח, צריך לנצח בדרך מאוד מסוימת. הוא גם ילמד שהלחץ התקשורתי שהיה עליו בגרין ביי ירגיש כמו ביטאון ועד הבית לעומת מה שיעבור עליו בניו יורק.
אבל הוא גם יבין מדוע, למרות שלשחק בניו יורק זה מתח אינסופי ומבחן חוסן נפשי גדול יותר מבכל מקום בעולם - זה גם המקום שבו אם אתה כן מצליח, תחושת התגמול לא דומה לשום דבר אחר. Concrete jungle where dreams are made of זה לא רק שיר של ג'יי-זי ואלישה קיז, זה מוטו אמיתי.
אם הוא לא מאמין, רוג'רס יכול לקחת את הסאבוויי לשדירה השמינית ורחוב 33, ולשאול את האוהדים שמחכים שם מיום חמישי לפתיחת סדרת חצי גמר המזרח בפלייאוף ה-NBA בין ניו יורק ניקס למיאמי היט. הם יסבירו לו איך זה להיות חלק מקבוצה שהעיר ניו יורק אוהבת באמת, ואולי יהיו נחמדים אליו וידלגו על החלק שמתאר איך זה מרגיש כשמאכזבים אותם. אבל כדי להבין את זה באמת, יצטרך רוג'רס פשוט ללכת למשחק במדיסון סקוור גארדן, ולראות קהל שאוהב קבוצה ניו יורקית כפי שלא אהב כבר הרבה מאוד שנים.
להיות אוהד של הניקס זה מיתוס שברון לב שאוהב לטפח את עצמו. זו קבוצה שלא זכתה באליפות משנות ה-70' של המאה שעברה, שלא ניצחה סדרת פלייאוף מ-2013, ושהזיכרון הכי נעים שלה מהמאה ה-21 היה חודש אחד ב-2012 בו ג'רמי לין, שחקן שאף אחד לא הכיר, נראה כמו אייזיאה תומאס ממוצא אסייאתי ושרף את הליגה. אוהדי הניקס זוכרים את זה יותר מכל דבר אחר, כי לא היה להם שום דבר אחר לזכור. עד עכשיו.
הניקס של העונה, הקבוצה שהעיפה את קליבלנד ב"סוויפ של ג'נטלמנים", היא הדבר האמיתי. כמובן שכאשר אומרים שהניקס הם "הדבר האמיתי" צריך להוסיף כוכביות מכל הכיוונים ולהפעיל כשפים נגד ניחוסים, אבל הניקס הנוכחיים נראים כמו קבוצה של ממש, כזו שנמצאת - שומו שמיים וספיקת כפיים - במרחק 12 ניצחונות מאליפות NBA. או במרחק ארבעה הפסדים מללכת הביתה ולחזור להיות הניקס.
אין הרבה מועדונים שהצורה בה הקבוצות הטובות שלהם משחקות נראית כמו העיר אותה הם מייצגים. הלייקרס בשנות ה-80' היו לגמרי לוס אנג'לס. הניקס של שנות ה-90' היו ניו יורק, אבל לא זו של פארק אווניו, הם היו ניו יורק של מי שעובד בשכר מינימום ורק רוצה לשרוד את היום. הניקס הנוכחיים הם גם וגם, ולכן אולי, מי יודע, יוכלו לעשות קצת יותר מסתם לשרוד.
5 צפייה בגלריה
שחקני מיאמי חוגגים אחרי ההדחה של מילווקי. עכשיו הם מחכים לניקס
(צילום: Stacy Revere / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
לקבוצה הזו של טום ת'יבודו אין סופרסטאר - לפחות לא עד שהפרשנים ב-ESPN יחליטו שהתואר הזה מגיע לג'יילן ברונסון - אבל יש לה שיטה, מבנה, ספסל, אופי, ובניגוד לניקס של שנות ה-90', יש לה לא רק הגנה, היא גם יכולה לרוץ ולקלוע. אולי יותר מהכל, יש לה כימיה מצויינת ושחקנים מחוברים.
כל זה הפוך לגמרי ממה שמזוהה עם הניקס במאה ה-21 שלכל אורכה היה בלתי אפשרי לאהוב אותם. זה לא רק שהם לא היו תחרותיים, הם נוהלו באופן כאוטי ומביך, ואף כוכב לא רצה להגיע אליהם. כשקווין דוראנט חתם בברוקלין, הוא גם שם עוד חותמת אחת על ארון הקבורה של הניקס כמקום שיכול למשוך שחקנים מהעילית של העילית. זה היה הרגע בו הבינו שם שצריך ללכת לעבוד בצורה הישנה: דרך הדראפט ודרך מציאת שחקנים חופשיים מתאימים. ת'יבודו עצמו הוא מאמן חסר הומור וגם כזה שלא נראה מתרשם במיוחד מכל הסלבריטאים שיושבים על הפרקט בגארדן, ואולי זה בדיוק מה שהניקס היו צריכים.
תגרות ומרפקים לפרצוף
ביום ראשון בצהריים יפתחו הניקס את סדרת חצי גמר המזרח נגד מיאמי בגארדן. לכל מרכיב במשפט הזה יש ריח של שנות ה-90'. זו יריבות היסטורית שנולדה במכות, גדלה עם מכות ויש להניח שתימשך במכות. הזכרונות מהמשחקים בין שתי הקבוצות האלה בניינטיז מלאים בתגרות, מרפקים לפרצוף, הרחקות המוניות של שחקנים, והתמונה הבלתי נשכחת של מאמן הניקס, ג'ף ואן גאנדי על 175 הסנטימטרים שלו, נתלה על רגלו של אלונזו מורנינג ו-208 סנטימטרי השרירים שלו.
ההיט יבואו על כנפי אחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של הסיבוב הראשון, ועם ג'ימי באטלר חסר ההכרה. הם יבואו גם עם פט ריילי עדיין ביציע ועם המאמן העצום, אריק ספולסטרה. הם יפגשו ניו יורק ניקס דומה לזו של שנות ה-90' - אבל, גם שונה ממנה מאוד.
כשדוראנט החליט ללכת לברוקלין, היו לו הרבה סיבות. לפני הכל הוא כמובן רצה להוכיח שהוא יכול לקחת בעצמו קבוצה לאליפות. כשנשאל האם שקל הצעה מהניקס, הגיב בגיחוך. אפשר היה להבין את זה. לשחק בניקס זה בדרך כלל בעיקר סבל, ואין סיבה שכוכב בסדר הגודל של דוראנט ישים עצמו תחת המכבש שאינו מרפה של התקשורת בניו יורק. אז הוא הלך לברוקלין נטס, ממנה באמת לאף אחד לא אכפת, ונכשל לגמרי. וגם אם יזכה עכשיו באליפות עם פניקס, או עם כל קבוצה אחרת, הוא לעולם לא ירגיש איך זה להיות חלק מקבוצה שהעיר ניו יורק אוהבת. באמת באמת אוהבת. אין שום דבר דומה לזה.
