לכמה רגעים ביום ראשון בלילה, בקיץ הבודפשטי הנעים, נשכחה כל הטינה הגועשת בין שתי הארצות ממאבקי הקריקט, ונשכחה השנאה הרצחנית בוויכוח על האדמה בקשמיר, וניראז' צ'ופרה ההודי נלחם עם ארשד נאדים הפקיסטני על מדליית הזהב בהטלת כידון.
35 סנטימטרים הפרידו בין צ'ופרה, האלוף האולימפי המכהן, לבין נאדים שהתחרה בפעם הראשונה העונה בגלל ניתוח במרפק ופציעה בברך. זו הייתה מדליית הזהב הראשונה של הודו באליפות העולם באתלטיקה. צ'ופרה הוא גם הראשון שמביא להודו מדליות באליפויות האלו מאז הארד בקפיצה למרחק לנשים ב-2003. זו גם הייתה המדליה הראשונה אי פעם לפקיסטן. לצורך העניין, לישראל, מדינה קצת יותר קטנה, יש חמש מדליות.
5 צפייה בגלריה
הודו ופקיסטן במקומות הראשונים. מימין לשמאל: ואדלייץ' (ארד), צ'ופרה (זהב) ונאדים (כסף)
(צילום: Chambers/Getty Images)
צ'ופרה סיכם בכך מדליות זהב בכל התחרויות החשובות: אולימפיאדה, אליפות עולם, ליגת היהלום, אליפות אסיה. הוא זרק את ההטלה המנצחת שלו בניסיון השני (88.17 מטר), וראה את נאדים מתקרב אליו בהטלה השלישית שלו (87.82). אחרי הניצחון הוא נעמד ליד יקוב ואדלייץ' הצ'כי שזכה בארד, שניהם עטופים בדגלי הלאום, ואז הזמין את נאדים להצטרף אליו. זו הייתה ג'סטה של מנצחים, אבל גם של ג'נטלמן אמיתי, כזה שמבין שספורט הוא גשר של שלום בין מלחמות.
בצד עמדו עוד שני מטילי כידון הודים, קישורה ג'נה ודי-פי מאנו, שסיימו במקומות החמישי והשישי. ביחד, כל הסצנה הזו העלתה מעליה בועת קומיקס ששאלה: מתי בדיוק ואיך הפך מקצוע הטלת הכידון, שבו תמיד שלטו צפון ומזרח אירופים, לכזה שנמצא בשליטה של שתי מדינות בדרום אסיה, נטולות כל מסורת של הצלחה באתלטיקה? על התשובה לשאלה הזו אחראי אדם אחד.
5 צפייה בגלריה
ג'סטה של מנצחים, אבל גם של ג'נטלמן אמיתי. צ'ופרה הזמין את נאדים להצטרף אליו
(צילום: AP Photo/Matthias Schrader)
הילד השמנמן שהפך לגיבור של מיליארד הודים
כבר מגיל צעיר בכפר חאנדרה בצפון הודו, ניראז' צ'ופרה נמשך לספורט. אבל גם לממתקים. כשהיה בן עשר, הדוד שלו הציע לו ללכת לאצטדיון להוציא קצת אנרגיה. צ'ופרה אהב לזרוק: אבנים קרוב לחיות העדר של המשפחה כדי שיתחילו לחזור הביתה, או מקלות בשדות החיטה.
התשוקה הזאת פגשה את הכישרון שלו. בפעם הראשונה הוא הטיל כידון למרחק של 30 מטר. כמה שבועות לאחר מכן כבר זרק ל-45 מטר. מלימוד דרך יוטיוב הוא עבר לאימון מקצועי יותר. בגיל 14 החליטו המאמנים שהפוטנציאל קיים, אבל ש הוא חייב לפגוש גם בהישגים שימלאו בתוכן את הפוטנציאל. צ'ופרה נשלח לפנימיית ספורט, שם אומן באופן ספציפי לענף: הביומכניקה שלו, הצעדים, סגנון ההטלה. ב-2016, תחת הדרכתו של גארי קאלברט האוסטרלי, צ'ופרה מתחיל לממש את הפוטנציאל: מדליית זהב ושיא עולם באליפות העולם לנוער בפולין.
ב-2018, לאחר מותו של קאלברט כתוצאה מהתקף לב, צ'ופרה עובר למאמן גרמני וזוכה באליפות אסיה ובמשחקי חבר העמים הבריטי. הוא מחליף למאמן גרמני נוסף, אובה האן, הזורק היחיד בהיסטוריה שהטיל כידון למרחק של יותר ממאה מטר (אחריו, בשל ביטחון הצופים, הועבר מרכז הכובד של הכידון קדימה ומרחקי ההטלה התכווצו), ואז לעוד אחד. כולם משפרים את הטכניקה שלו, את המהירות, את תוכנית האימונים. צ'ופרה משתלט על הענף.
הילד השמנמן מכפר של 15 אלף תושבים הפך לגיבור של מיליארד פלוס הודים. הוא הופיע על שערי מגזינים לאופנה, השם שלו הפך לפופולרי ביותר בחיפושי האינטרנט במדינת חולת קריקט, וה-7 באוגוסט, היום שבו זכה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו, הפך ליום הכידון הלאומי בהודו.
"אני שומע כל כך הרבה על ילדים שמבקשים מההורים שלהם להשתתף באתלטיקה ובהטלת כידון, ועל הרבה הורים שדוחפים את הילדים שלהם לאצטדיון", אמר בעבר צ'ופרה בריאיון. "זה עושה אותי הרבה יותר מאושר וגאה מאשר כל מדליה שזכיתי בה. יותר מכל פעם שעוצרים אותי לתמונה או לחתימה".
בשנה שעברה הכריזה התאחדות האתלטיקה של הודו כי ההתעניינות בענף הביאה לדרישה כל כך גבוהה, שהחליטה לפתוח קורסים ואימונים מיוחדים, עם עזרי בטיחות נוספים, עבור ילדים מתחת לגיל עשר – רק כדי לעמוד בביקוש.
באתי, זרקתי, ניצחתי
צ'ופרה, ילד הפוסטר של האתלטיקה ההודית, זכה במדליה בבודפשט כמו שזכה במדליות האחרות בקריירה שלו: בלי לחץ, כמעט בלי מאמץ. הכידון שלו פשוט המשיך לעוף. באתי, זרקתי, ניצחתי. אף אחד כמעט לא הופתע מההישג.
אתלטים לא אמורים ללכת להנאתם בין זריקה לזריקה. בטח לא אתלטים ממדינות בלי עבר עשיר במדליות. הם אמורים להיות זהירים, מתוחים, להסתכל מאחורי הכתף. צ'ופרה הילך להנאתו, רגוע, שום דבר לא נוגע בו. הוא יודע מה הוא שווה. במוקדמות של אולימפיאדת טוקיו הוא זרק פעם אחת, 86.95 מטר, ועזב. אין פה מילימטר של שחצנות.
5 צפייה בגלריה
זורק כאילו הוא גם החץ וגם המיתר שמעיף אותו אל המטרה. צ'ופרה בפעולה
(צילום: Patrick Smith/Getty Images)
בהונגריה הוא פסל בזריקה הראשונה, ובזריקה השנייה הבהיר לשאר המתחרים שהם מתמודדים על מדליית הכסף. כמו תמיד, הכידון נראה כמו חלק טבעי מהגוף שלו. צ'ופרה שחרר אותו בעוצמה אדירה, ונפל לכיוון הקרקע בטכניקה שבה משתמשים היום כמעט כל מטילי הכידון. רק שאצל האחרים זה נראה כמו טכניקה שתמנע מהם לעבור את קו הפסילה, ואילו אצלו זה נראה כאילו הוא עוצר את עצמו לא לעוף עם הכידון.
צ'ופרה זורק כאילו הוא גם החץ וגם המיתר שמעיף אותו אל המטרה: גדולה, תהילה, מדליה. כל הכידונאים האחרים אמורים לזרוק עכשיו נגד רוח ההרתעה שהניח צ'ופרה בהטלה הזו. הוא עדיין מחפש את הזריקה המושלמת. הוא עדיין מחפש הטלה מעל ל-90 מטר (שיאו האישי עומד על 89.94).
העובדה שצ'ופרה נטע דגל הודי על מפת האתלטיקה היא סיפור עצום בפני עצמו. ברור שהוא מודל לחיקוי, ברור שהדרך שאותה טווה באימונים היא מודל לחיקוי. ברור שילדים הודים רוצים לחקות את הדרך שהלך בה, לזרוק את הכידון ולפרוץ עוד מרחק ועוד מחסום. מדובר בהודו: מספיק שאלפית אחוז המשתתפים יצליחו כדי להפוך אותה למעצמה, בהטלת כידון ובכלל באתלטיקה או בכל דבר אחר.
האטרקציה של הענף
חצים לבנים מובילים מהאוטוסטרדה הלאומית ועד לבית שבו צ'ופרה גר עם אביו, אחיותיו ומשפחותיהן. שער הברזל המוביל לבית מעוטר בחמש הטבעות האולימפיות. הוא עזב את הבית הזה בגיל 14 כדי לרדוף אחרי החלום, לבד, בעיר מוהאלי הרחוקה שעות ארוכות מהבית. שם הוא למד את הטכניקה והביומכניקה. בחאנדרה, בחריש השדות ובשטיפת התאואים של המשפחה, הוא למד על חוזק מנטלי ופרופורציות.
עכשיו כבר קוראים אצטדיונים על שמו, ומדינות כמו שווייץ מבקשות שיהיה שגריר תיירות עבורן. הוא מגיע לכל תחרות כמועמד הראשי לזכייה. הוא האטרקציה של הענף. שני זורקים הודים אחרים כבר במקומות החמישי והשישי באליפות העולם, כמו שוליות של שמלת כלה. האויב שהוא חבר מפקיסטן עם הכסף. יום אחד דרום אסיה אולי תשלוט בעוד ענף אחד או שניים. תזכרו מי התחיל את זה.
פורסם לראשונה: 13:10, 01.09.23
