מיאמי נגד בוסטון. גולדן סטייט מול דאלאס. עונה מלאה בשינויי מומנטום, גם במקרה של כל אחת מארבע הגדולות שהגיעו לגמרים האזוריים, ניצבת בנקודת האמצע של הפלייאוף. עליית הרמה של קבוצות רבות שיצרו מאבקים שוויוניים הובילה לכך שארבע הפיינליסטיות כבר עברו שתי סדרות קשות ומתישות - וצריכות לעבור עוד שתיים בדרגת ביצוע בלתי אפשרית כדי לקחת את האליפות. סטף קרי נגד לוקה דונצ'יץ', ג'ימי באטלר מול ג'ייסון טייטום. מה הסיכוי של כל אחד מהם להגיע לגמר הפלייאוף וגם לסיים עטור תהילה?
דאלאס | הגדולה של לוקה
חייבים להתחיל מכאן, כי הסימן לגדולה של דונצ'יץ' הוא העובדה שלקח סגל בעייתי לגמר המערב. הסופרסטאר הסלובני היה על סף שבירת הכלים בקיץ מאחר שלא ראה את המאבריקס מתקדמים לשום מקום, וכדי לפייס אותו נעשו שינויים נרחבים בצוות המקצועי – אבל שחקנים שיעזרו לו לעשות קפיצה בקריירה? זה ממש לא נראה ככה, בטח אחרי הטרייד המוזר במהלך העונה בו קריסטפס פורזינגיס נשלח לוושינגטון תמורת שני שחקנים רעילים בחדר ההלבשה, ספנסר דינווידי ודאוויס ברטאנס.
וזה התחבר, איכשהו. דונצ'יץ' משחק כדורסל לא הגיוני, ולמרות שאין בקבוצה מספר 2 רציני, עוד כוכב שהאחריות יכולה להתנקז אליו, כל השחקנים העלו את הרמה בחצי השני של העונה והרכזים דינווידי וג'יילן ברנסון מפגינים את היכולת הטובה בקריירה. לדוגמה – אתמול לפנות בוקר דאלאס השפילה בחוץ את פיניקס, הקבוצה הטובה בליגה, עם 90:123 שסגר 3:4 בסדרה (המאבריקס החזיקו את הסאנס על 27 נקודות בלבד במחצית הראשונה!), ודינווידי, אותו שחקן שאוהדים בארץ ראו בלילות הולך עם הראש בקיר ולא מוסר לדני אבדיה, צלף 30 מהספסל. גולדן סטייט טובה יותר, אבל דאלאס כבר עברה שתי קבוצות עם סגלים עדיפים, פיניקס ויוטה. קורה שם משהו מיוחד, ודונצ'יץ' מוכן לתת פוש לטבעת ראשונה.
גולדן סטייט | הכוכבים הסתדרו
בונוס ענק לווריורס. לא רק שהם שוב בכושר שיא אחרי שנה של עליות וירידות, אלא שהכל הסתדר לטובתם בפלייאוף: ג'ה מוראנט האדיר מממפיס נפצע במהלך סדרת רבע הגמר והקל על המשימה של קרי וחבריו, הם מגיעים לגמר המערב עם יתרון ביתיות למרות שסיימו את העונה הסדירה רק במקום השלישי באזור, ודאלאס היא למרות הכל יריבה שעדיף לקבל מאשר פיניקס. היא הפייבוריטית בסדרה הזו, ואין לאף קבוצה שנשארה במשחק ניסיון פלייאוף כזה.
עוד לפני שמדברים על קרי וקליי תומפסון, שקלעו יחד 43 שלשות בששת משחקי הסדרה מול ממפיס, יש את דריימונד גרין הכל־יכול; את אנדרו וויגינס, פעם בחירה מספר 1 בדראפט שמוציא מעצמו יותר כאופציה שלישית או רביעית בהתקפה ונראה סוף־סוף שמח מכדורסל; את ג'ורדן פול, מכונת נקודות מהספסל; את האופציה להשתמש בכל רגע נתון בגבוהים נטולי אגו שעובדים בשביל הקבוצה ולא אומרים מילה על הדקות. הספלאש בראדרס נראים לפעמים כמו האקסטרה למשהו מעולה ממילא.
גולדן סטייט מנוהלת בצורה מבריקה, ועל בסיס השושלת של העשור הקודם ביצעה מהלכים נפלאים כמו החתמת וויגינס והפיתוח הסבלני של פול, שמעידים על סבלנות ודרך. לא קל לווריורס כשמרביצים להם והם לא יכולים לרוץ, אבל קשה להמר נגדם.
מיאמי | שיעור גיבוש
מעניין לבחון את הראשונה במזרח בעיקר בהקשר של הסגל שהגיע לפני שנתיים לגמר הפלייאוף בבועה והפסיד ללייקרס. זו הייתה צומת דרכים מרתקת, מאחר שזה היה 50/50 בין היתקעות במקום, הרגשה שזה המקסימום שהקבוצה מסוגלת להשיג בצורה הנוכחית, לבין סיכוי להתחלה של משהו ארוך טווח. במיאמי הבינו מה יש להם ביד, בטח כשעל הכל מנצח אריק ספולסטרה המבריק, והצליחו לקחת את הבסיס למשהו חזק יותר.
באטלר, באם אדבאיו, ג'יי קראודר וטיילר הירו (האחרון ככוח אש מהספסל) היו השלד גם לפני שנתיים, ובקיץ בלי בחירות דראפט שמיאמי ויתרה עליהן בעסקאות עבר, היא ביצעה מהלכים מבריקים. הטרייד שהביא את הרכז קייל לאורי מטורונטו היה איכותי ומוצלח, ואקס־חולון פי־ג'יי טאקר, שלקח אליפות עם מילווקי בעונה שעברה, הוא השחקן הזה שאתה צריך בקבוצה מנצחת, שיעשה את העבודה המלוכלכת ויחבר את כולם. ובמקום הצלף דאנקן רובינסון שפרח בפלייאוף 2020 ונדחק הצידה לאחרונה, יש גיבוי נהדר בדמות ויקטור אולאדיפו ומקס סטרוס שעשה התקדמות משמעותית לאורך השנה.
מיאמי וגולדן סטייט נראות כמו שתי החזקות ביותר מבין הרביעייה, וקשה מאוד להכריע ביניהן, אבל יש במיאמי משהו מאוד מגובש. הרבה שחקנים מובילים שעוד לא לקחו אליפות, אבל כמו במקרה של באטלר, כבר שייכים לרמה הזו וחסרה להם רק החותמת הרשמית ברזומה. מנטלית, היא אולי הכי מוכנה מכולן.
בוסטון | שינתה חשיבה
בראד סטיבנס בנה משהו נפלא במשך שנים, ובסופו של דבר הסלטיקס מציגים את היכולת הטובה ביותר שלהם בעשור האחרון דווקא בעונה בה המאמן זז לתפקיד נשיא המועדון. אבל עדיין יש טביעת אצבע של חשיבה מערכתית.
הדבר החשוב ביותר שקרה מבחינה מקצועית הוא שכמו במקרה של סטיבנס, אחד השחקנים זז למעשה לתפקיד מעט שונה. סטיבנס ניסה זמן רב לצרף כוכב למשולש טייטום־ג'יילן בראון־מרקוס סמארט, והמקרים של גורדון הייוורד וקמבה ווקר היו כישלון קולוסאלי. במקום זאת, סטיבנס שינה חשיבה הקיץ מהעמדה החדשה, ההחתמה המשמעותית הייתה החזרה של הסנטר הוותיק והחכם אל הורפורד שתפור על הקבוצה, וטייטום התעלה לגבהים אחרים. זמן רב מדי בוסטון סבלה מאי הבהירות בהיררכיה בין טייטום לבראון, כבר בשנה שעברה ראינו לאן הרוח נושבת, והשנה טייטום התייצב כאחד השחקנים הטובים בליגה וכמנהיג של הסלטיקס. הם היו צריכים שתתגבש הדמות הזו.
הדרך של הסלטיקס הייתה מרשימה: סוויפ על ברוקלין של קווין דוראנט וקיירי ארווינג בסיבוב הראשון, ואתמול לפנות בוקר סגירה של 3:4 על האלופה היוצאת מילווקי בחצי גמר המזרח עם 81:109. בוסטון חזרה מפיגור בסדרה, ניצחה בשני המשחקים האחרונים, והראתה אינטליגנציה בהגנה על יאניס אנדטוקומבו (וזה עוד בלי הסנטר הפותח רוברט וויליאמס שנפצע). שתי הראשונות במזרח הולכות לסדרה מדהימה, ובוסטון מאמינה יותר מתמיד שזו השנה שלה.
