ג'ימי באטלר מתחיל כל ארוחה ישר מהקינוח. הוא אוהב מתוקים וכיוון שלסוף הארוחה הוא מגיע שבע, לא נשאר לו מקום לקינוח. אז כדי שלא יהיו אי הבנות שכאלה, הוא פשוט מתחיל בקינוח, רצוי עוגת תפוחים. זה יכול להיראות מוזר רק למי שלא מכיר את ג'ימי באטלר, כי אם יש שחקן NBA שבאמת לא אכפת לו מה חושבים או אומרים עליו, זה הוא.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
מבחינתו, העסקה שלו עם הליגה היא כזו: "אני אתן בכל משחק יותר מאמץ מכל אחד אחר על המגרש, לא אתבכיין ולא אתלונן, ואתם תשלמו לי את מה שמגיע ואל תצפו ממני להיכנס למשבצות שלכם". פעם הוא בילה קיץ שלם בבית ללא טלוויזיה או גישה לאינטרנט כדי למנוע הסחות דעת בזמן ההכנות לעונה, והוא גם לא מתאמן עם שחקני NBA אחרים. אם במקרה ייכנס לחדר כושר וייראה בו שחקן מקבוצה אחרת, הוא פשוט יעזוב.
מבחינת ג'ימי באטלר, כל עוד הוא משחק כדורסל, הוא במלחמה מתמדת נגד העולם. בדרך הוא ממצב את עצמו כאגדת פלייאוף, גלדיאטור הירואי עם תיעוב מהבטן להפסיד, וסיפור חיים שמשאיר את המנוע שלו פועל גם כשברור כי אין בו אפילו עוד טיפת דלק.
הרקע של באטלר מוכר למדי: הוא גדל ללא אבא ובגיל 13 אימו העיפה אותו מהבית כשאמרה לו: "אני לא אוהבת איך שאתה נראה, אתה חייב ללכת". במשך שנים באטלר ישן בבתים של חברים בטומבל (שנמצאת בטקסס) ורק בשנה האחרונה בתיכון מצא בית קבוע עם משפחתו של חבר. באטלר שונא את הסיפור הזה, ולא רק כי אנשים אומרים שוב ושוב שהוא היה הומלס. הוא לא. "אני לא אגיד שהיה לי קל", אמר פעם, ״אבל היה לי בית. או בתים".
הוא גם מדגיש שעכשיו הוא ביחסים טובים עם אמו הביולוגית, ובכלל, החזרה על סיפור ילדותו מעצבנת אותו, כי הוא גורם לאנשים או לרחם עליו או לחשוב שהוא הגשמה של החלום האמריקאי. באטלר לא רוצה רחמים וגם לא רוצה שישתמשו בו כעוד אחד מאותם סיפורים לכאורה "מחממי לב", שבפועל אין בהם שום דבר מחמם לב.
חוזה במגרש החנייה של מקדונלדס
בזמן שאימו אמרה לו שהוא לא רצוי, המאמנים שלו ואנשי טומבול תמיד אמרו לו שהוא כן רצוי, מה שעזר למלא את הוואקום בנשמה של ילד שלמד לא לצפות לשום דבר מאף אחד. הבעיה היא שמחוץ לטומבול, איש לא שמע עליו. "כשסיים תיכון הוא דורג במקום ה-73 בטקסס", אמר בעבר באז וויליאמס, המאמן של באטלר באוניברסיטת מארקט והאיש שכנראה השפיע עליו יותר מכל אחד אחר, "לא 73 בארה״ב, 73 בטקסס". ההצעה של מרקט הייתה היחידה שבאטלר קיבל, הוא חתם על חוזה במגרש חנייה של מקדונלדס.
וויליאמס נהג לערוך לפני העונה מחנות אימונים שכללו תרגילי כושר רצחניים ב-5:30 בבוקר. בשנה האחרונה במארקט, רץ באטלר לבד בספרינטים באימון וכיוון שהאחרים רצו בזוגות, הוא היה צריך לרוץ פעמיים, בשביל שני אנשים. פעם אחת הגיע כמעט לקו הסיום כשכף רגלו כל כך התנפחה עד שהנעל פשוט התפוצצה ועפה למעלה עד לברך. וויליאמס אמר לו "לא הגעת לקו" ושלח אותו לעשות זאת שוב. באטלר היה צריך להחליף נעליים בזמן המנוחה הרגיל לפני שהספרינט הבא התחיל, וכמובן שהוא עשה זאת. הוא לא התלונן לשנייה.
שיקגו בחרה אותו בסוף הסיבוב הראשון ב-2011, כשהגיעה השביתה ב-NBA והותירה את הרוקי באטלר ללא חוזה או משכורת. הוא סירב אז לקבל עזרה מסוכנו או מכל אחד אחר, אבל הסיפור שכנראה הגדיר את המיתוס של באטלר בתוך ברנז'ת ה-NBA מגיע מימיו במינסוטה. אחרי שש עונות בשיקגו, שם צמח לרמת שחקן אולסטאר, הועבר באטלר בטרייד לטימברוולבס. זה קרה אחרי שביקש חוזה מקסימום, הבולס לא רצו לתת לו והחליטו לוותר עליו במה שהיא רק אחת משפע החלטות אומללות שלהם בעשור החולף.
"ניצחתי אתכם עם קבוצת ג'י-ליג"
באטלר הוביל את הטימברוולבס להופעה הראשונה שלהם בפלייאוף מזה 14 שנים, ורצה, שוב, את החוזה שהגיע לו. הוא ראה את הוולבס נותנים לאנדרו וויגינס חוזה לחמש שנים ב-148 מיליון דולר, ולקארל אנתוני טאונס חוזה לחמש שנים ב-158 מיליון דולר, אבל לו הם הציעו 4 שנים תמורת 110 מיליון דולר. הוא סירב.
רגע לפני תחילת מחנה האימונים ב-2018, באטלר ביקש טרייד. כיוון שהיה תחת חוזה הוא התייצב למחנה בלי שום חשק, ואז הגיע האימון שהפך לאגדה. באטלר שיחק עם החמישיה השלישית של הוולבס נגד החמישיה הראשונה, ופשוט חיסל אותה תוך שהוא צועק שוב ושוב "אתם חושבים שהקבוצה הזו יכולה לנצח בלעדיי?״. כשהוריד את האימונית, התברר כי הוא חתך את השם "מינסוטה" מהגופיה, כך שמה שראו היה החזה שלו במקום שם הקבוצה.
ג׳ף טיג, שהיה אז שחקן חמישיה במינסוטה, סיפר בשבוע שעבר כי ״בהתחלה כל הדבר הזה נראה לי היסטרי, בכיתי מצחוק, אבל ככל שהוא המשיך לצעוק ׳אני מנצח אתכם עם קבוצה מהג'י אני מתחיל להבין שהוא מדבר גם עלי. כשנגמר המשחק הוא ירד לחדר הלבשה ולא חזר. אחרי שעה סיימנו את האימון, הלכנו להתקלח ואנחנו רואים ב-ESPN שהוא יושב בבית, נותן ראיון בו הוא אומר ׳הרגתי אותם עכשיו באימון׳. אני לא ממציא את זה. הוא בא, חיסל אותנו, הלך הביתה ועשה ראיון לפני שסיימנו את האימון. זה אחד הרגעים כי אייקוניים שהייתי חלק מהם בכדורסל״.
אחרי זה, כמובן שבאטלר לא יכול היה להישאר במינסוטה. הוא עשה עצירה בפילדלפיה אבל את הבית האמיתי מצא במיאמי, שם הוא מייצר עוד ועוד מיתוסי פלייאוף. הוא שונא את הכינוי ׳פלייאוף ג‘ימי׳, כי מבחינתו זה רומז שהוא לא נותן את אותו מאמץ בעונה הרגילה, אבל לעובדות יש גירסה משלהן: באטלר קלע 45 נקודות או יותר חמש פעמים בקריירת ה-NBA שלו, ושלושה מהמשחקים האלה הגיעו בפלייאוף, כולל 56 נקודות במשחק הרביעי בסיבוב הראשון נגד מילווקי. כל זה עדיין לא הביא טבעת אליפות לאחד השחקנים היותר ראויים לה בדור הנוכחי, וקשה להאמין שזה יקרה השנה, אבל ג'ימי באטלר באמת שכבר ניצח מזמן.
פורסם לראשונה: 20:25, 05.05.23
