"אם תוכל לפגוש בניצחון ובאסון, ולשני המתחזים הללו להתייחס אותו דבר"
("אם", פואמה של רודיארד קיפלינג, 1895)
מתקן בית כלא, גדרות, שומרים במגדלים, סוהרים, חדר אוכל, חדר שליטה, כונן, תאים, אשנב בדלת, מיטה, שירותים, כמה חפצים, אולי משהו לכתוב, משהו לתלות על הקיר כדי להיזכר בחיים בחוץ. בוריס בקר.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
יש משהו בלתי נתפס בשרשור הזה. מה לטניסאי האגדי, שנגזר עליו בשבוע שעבר עונש מאסר של שנתיים וחצי על העלמת כספים וחפצי ערך מכונס פשיטת הרגל שלו, או לספורטאים אחרים שמגלמים את החופש המוחלט – כסף, תהילה, עוצמות גופניות וגבורה נפשית להתמודד ולהתגבר בתחרות על ספורטאים אחרים – לבין היעדר החופש המוחלט.
מאו-ג'יי סימפסון עד מריון ג'ונס
קיימות סיבות רבות לעובדה שספורטאים, גם מהטופ העולמי (ואפילו כאלו, בניגוד לבקר, שנשלחו לכלא בשיא הקריירה שלהם), מסתבכים עם החוק. רבים מהם מועלים לדרגת קדושים כבר מגיל צעיר ונהנים ממערכת שלמה שעובדת עבורם; לאחרים תפיסה מעוותת לחלוטין לגבי מערכות יחסים עם נשים; יש כאלה שלא יודעים מה לעשות עם הכסף שלהם, מבזבזים אותו או מפקידים אותו בידי סוכנים, ברוקרים וחברים מפוקפקים (בקר הוכרז כפושט רגל בגלל הלוואות בגובה 6.6 מיליון דולר. הוא הרוויח בקריירה יותר מ-50 מיליון דולר); ויש ספורטאים חזקים גופנית בצורה יוצאת דופן, שחושבים שוויכוחים ועימותים צריך לפתור בכוח פיזי, וממשיכים באורח חיים ראוותני גם אחרי שהקריירה נגמרת.
קיימים סוגים שונים של ספורטאים שמגיעים לכלא. לכדורסלן אלן אייברסון ולשחקן הפוטבול מייקל ויק, שנולדו באותו אזור חיוג, זה כמעט היה גורל מיועד. אייברסון נשאב לחיי הפשע עוד לפני שהגיע לגבורות ספורטיביות, ויק נמשך אליהם בחזרה כשהיה בשיאו.
עוד ספורטאי שלמקום שבו נולד ולאנשים שסבבו אותו היה חלק משמעותי בנסיבות חייו שהובילו אותו למאסר (על אונס) היה מייק טייסון. ואלו המקרים המפורסמים: עשרות ספורטאים, בעיקר שחורים, ישבו בכלא אחרי שלא הצליחו להתנתק מאורח החיים והסביבה שבתוכם גדלו, שכוללים בין היתר סחר בסמים ואחזקה לא חוקית של כלי נשק.
האתלטית מריון ג'ונס קיבלה יחס מיוחד ומפלה לרעה: היא נמצאה אשמה בשימוש בחומרים אסורים ובחתימה על צ'ק מזויף, ונשלחה לכלא אף שזו הייתה העבירה הראשונה שלה. כמעט לכל הספורטאים הללו יש מכנה משותף אחיד: הם הגיעו משכונות קשות יום, ללא דמות אב ועם חינוך מינימלי (שזכה לקריצה באוניברסיטאות שבהן למדו כי שם התעניינו רק בכישרון הגופני שלהם).
ספורטאים רבים מגיעים לכלא כי הם מרגישים שהם מעל לחוק. שהתהילה שלהם תציל אותם מהדוחות המשטרתיים. אחרים מוצאים עצמם מאחורי הסורגים בגלל היחס שלהם לנשים כסחורה או דבר ערך ששייך להם: כמו האצן הפראלימפי אוסקר פיסטוריוס, שרצח ביום האהבה את ארוסתו הדוגמנית ריבה סטינקאמפ לאחר היסטוריה ארוכה של מריבות קשות איתה ואלימות כלפי נשים. ספורטאי אחר שחשב שהוא מעל החוק והתייחס לאשתו (לשעבר) כרכוש פרטי שלו היה או-ג'יי סימפסון, שאמנם זוכה בבית המשפט, אבל כל ארה"ב (או לפחות כמעט כולה) בטוחה שהוא אשם במותה.
קבוצה נוספת מגיעה לכלא אחרי ניסיון לייצר כסף מהיר, שיאפשר להם לנסות לחזור לאורח החיים המפואר שאליו התרגלו כספורטאים. למשל, דני מקליין, זורק של קבוצת הבייסבול דטרויט טייגרס, שהורשע בעסקאות סמים ובמבצעי עוקץ והונאה. ספורטאים אסירים אחרים, כמו הרוצחים ארון הרננדז ולורנס פיליפס (שניהם שחקני פוטבול), שאיבדו בבת אחת את כל מה שהיה להם לטובת תא של שני מטרים על שלושה מטרים, לא היו יכולים לשאת את ההשפלה והשינוי במצבם ושמו קץ לחייהם בכלא.
בלי חמלה ובלי חרטה
אבל את הסיבות האמיתיות לקשר בין ספורטאים לבין כניסתם לבית הסוהר אפשר למצוא בפסק הדין שנתנה השופטת הבריטית דבורה טיילור, אחרי שהמושבעים בבית המשפט בלונדון מצאו את בקר אשם בארבעה מתוך 24 הסעיפים שבהם הואשם. זהו כתב אישום שאפשר לכתוב כמעט על כל ספורטאי שהזכרנו.
"הנאשם נשפט לשנתיים על תנאי בגרמניה ב-2002 על העלמות מס ועל ניסיון להעלים מס. הוא קיבל הזדמנות ולא ניצל אותה", כתבה השופטת. "לבקר עדיין לא אכפת מהפסד כספים של אחרים, הוא עדיין מנסה להאשים אחרים במעשיו. הוא מרגיש שהוא מושפל מבחינה ציבורית וזה הדבר החשוב ביותר עבורו. אבל לא מצאתי בדבריו או במעשיו שום חמלה על מי שסבל ממנו, ובטח שלא שמעתי ממנו חרטה".
ובמילים אחרות, בקר וספורטאים-כוכבים אחרים שעברו על החוק חושבים שמגיע להם, שהם מעל החוק, שזה לא הם, והם לא מביעים שום חרטה על מעשיהם או חמלה כלפי מי שפגעו בו. אין להם שום יכולת להתנהל כמו אזרח רגיל במסגרת שבה לא ניתנת להם האפשרות לנצח.
בקר ישב מול השופטת טיילור ובהה באוויר כשקראה את פסק דינו, שקבע שיישב לפחות 15 חודשי מאסר לפני שיוכל לבקש שחרור מוקדם. לבושו היה מהודר, לונדוני. מסביב לצווארו קשר עניבה מפוספסת, בצבעים ירוק וסגול. הצבעים של ווימבלדון, טורניר הטניס החשוב והיוקרתי בעולם, שבו עלה לגדולה. בעיני רבים זה לא היה רק אקט סמלי.
הספורטאי שרודף את האדם
אילו פרופורציות אמורות להיות לצעיר בן 17 שזוכה בווימבלדון, ששומע שעשרים מיליון גרמנים - רבע מאוכלוסיית המדינה - צפתה במשחק הגמר, ומיד אחרי הזכייה מקבל ברכה מהקנצלר? שהעיתונים כותבים עליו שהוא "היה צעיר מדי מכדי לדעת שהוא צעיר מדי מכדי לזכות". איך אפשר ללמוד על מותר ואסור כשהכל מותר? אילו פרופורציות יכולות להיות לצעיר בן 17, בשיא החופש שלו, כשהוא הופך לנחלת הכלל, לתאגיד שכולם רוצים נתח ממנו?
בקר יכול היה לברוח בקלות מעונש המאסר, הוא רק היה צריך להראות שקיפות ביחס למצבו הפיננסי. אבל בקר, כמו ספורטאים רבים אחרים, מעולם לא היה צריך לקחת אחריות על כלום. מי ציפה ממנו שיתחיל בגיל 54?
בקר מעולם לא ניתק את עצמו מדמות האתלט, האלטר אגו של כל ספורטאי שמלווה אותו כל עוד הוא יכול לשחק. שטפי גראף, עוד טניסאית שברחה מגרמניה כדי להיות ברשות עצמה, הצליחה להתחבר מחדש לשטפי גראף הבת אדם. בקר לא הצליח. הוא המשיך לשחק פוקר, סדרה דוקומנטרית על אודותיו נקראה "השחקן", וגם הפרשה הנוכחית הייתה עבורו משחק. הוא חשב עד הרגע האחרון שיוכל לנצח את מערכת המשפט הבריטית.
אפשר אולי לשפוט את בקר וספורטאים אחרים על עבירות נגד החוק, אבל איך בדיוק שופטים אותם על כך שהחיים שלהם עברו טרנספורמציה מוחלטת בגיל כל כך צעיר? שפתאום הם לא היו צריכים לעשות כלום ולא לקחת אחריות על שום דבר חוץ מהגוף שלהם? איך אפשר לשפוט אנשים שמגיל 17 רגילים לקבל תשומת לב, תהילה וכסף בלי סוף כדי לעשות את מה שהם אוהבים? איך אפשר לשפוט אנשים שגדלים לתוך מציאות שבה אינם חושבים שהם צריכים להודות למישהו - הרי כל מי שעשה עבורם משהו גם הרוויח מזה, לא? איך אפשר לשכנע מישהו שרק אם ישמור על בריאות הגוף שלו, הכסף ימשיך לזרום עד לרמה שהוא בחיים לא יטבע, שלא יצטרך לדאוג לכלום.
בסוף כולם טובעים במערבולת הזו. מי פחות, ומי – דייגו מראדונה, מייק טייסון, מרקו פנטאני – קצת יותר. איך תסלח לעצמך, אם כולם מוכנים לסלוח לך רק בגלל שאתה יודע לסובב כדור מעל החומה, 20 מטר מהשער?
ואיך אתה אמור לשכנע את עצמך שלעולם לא תדע לעשות משהו טוב יותר מאשר לחבוט בכדור, לתפוס אותו, לזרוק אותו לסל, לחבוט במישהו בזירת אגרוף עד שיאבד את הכרתו? איך אפשר לחיות ככה החל מגיל 30 או 40, עם יצר התחרותיות שטבוע בך? אז אתה מנסה עוד פעם ועוד פעם, ומשקיע בניגוד לכל מה שאומרים לך החברים והיועצים מסביב, ואתה מסרב לקבל את ההפסד.
בקר, כאמור, הואשם ב-24 סעיפים, הוא כפר באשמה בכולם. אם היה מודה, היה כנראה יוצא עם עוד עונש על תנאי. הוא הימר, כמו בפוקר שהוא כל כך אוהב - והפסיד. רק שבסוף ההפסד הזה לא מחכה עוד משחק. את התוצאות של ההפסד הזה בקר צריך לשאת לבדו ובעצמו.
הפואמה "אם" של קיפלינג תלויה מעל כניסת השחקנים לווימבלדון. מאז ומתמיד. בקר חזה בה בגיל 17, כשנכנס להיכל הקודש של הטניס העולמי, כבש אותו, וחזה במיליונים אוחזים בגלימתו כשהצליח. הוא ברח מגרמניה ועבר לאנגליה, הכי קרוב לווימבלדון, איפה שהכל כמעט תמיד בסדר. זה כמו שמסי יעבור לגור ליד קאמפ נואו, או שג'ורדן יחזור לגור ליד שיקגו סטדיום.
כעת הגיע רגע האסון הטרגי. בקר משלם, אולי בפעם הראשונה, את המחיר. והוא משלם אותו לבד. איש לא אוחז בגלימתו, ואין לו שום גלימה, רק מדי ומספר אסיר. בקר התייחס להצלחה המתחזה שעליה דיבר קיפלינג בצורה שהביאה עליו את האסון. רק שהאסון הוא אמיתי, הוא לא מתחזה.
בגיל 54, בקר צריך להתחיל חיים חדשים. שוב. בגיל 17 חיכתה לו קריירת טניס מרהיבה. היום אין לו כלום.
צילומים: גטי אימג'ס, AP, יובל חן
פורסם לראשונה: 07:27, 05.05.22
