הספורט הוא לא רק אחד המקורות הבודדים לאסקפיזם לאומי בגרמניה. הוא גם אחת הבמות הבודדות שעליהן הגרמנים מוכנים לעשות בדק בית אמיתי, להודות בכישלונות, לא לטאטא, להפנים ששלושה מונדיאלים (פעמיים גברים, אחת נשים) שבהם הנבחרות לא עולות מהבית המוקדם מעידים על בעיה שורשית שצריך לפתור, לא בעיה קוסמטית.
ההתאחדות הגרמנית לכדורגל החליטה לאחרונה כי היא משנה את החוקים, לפחות בכל מה שקשור לגילאי הילדים והנערים. מעכשיו יבוטלו כל התוצאות והטבלאות בליגות הנוער. הוחלט לתת דרור לילדים, להוריד מהם את הלחץ להשיג ניצחון או לשמור על מקום ראשון בליגה. לאפשר להם ליהנות מהמשחק, להיות יצירתיים יותר ולקחת סיכונים. זאת מתוך מחשבה שכך ימצאו את הכישרונות הבאים.
בנוסף לכך, קבוצות ספורט בגילאי הילדים והנוער יהיו מחויבות לאמץ מסגרות אימון והנהלה כמעט כמו אצל הבוגרים, עם דגש מיוחד על גיוס של פסיכולוגים של ספורט שיוכלו להבחין לא רק למי יש דריבל טוב ומי יורד טוב לתאקל. הם גם יבדקו מי מהמועמדים הצעירים בנוי לחיים של כדורגלן מקצועני: להתאמן חמש פעמים בשבוע, לנסוע למשחק מאות קילומטרים, כולל שינה בעיר זרה, ולצד זאת להמשיך לשמור על ממוצע ציונים נורמלי בבית הספר.
יש למעבר הזה פנים רבות. כמה מועדונים כבר הודיעו שהם מפסיקים את הקשר שלהם לסוכנים. גם הורים שמנדנדים יותר מדי, או דוחפים את הילדים שלהם לתוצאות או לסטטיסטיקות אישיות מוצאים את עצמם מחוץ למועדון. באימונים עצמם, הדגש הוא הרבה יותר הנאה של הילדים. אף אחד לא מקבל תפקיד מסוים, ורוב האימונים הם משחקים של חמישה על חמישה או שלושה על שלושה שבהם כל אחד יכול לשחק בכל תפקיד.
האימונים המסורתיים שכללו משחקים של 11 נגד 11, שבהם תפקיד של כל שחקן הוגדר, נמחקו כמעט לחלוטין. הצוות המקצועי חייב להתחרות בהנאה שנותנים מועדונים אחרים לילדים. ההנאה לגעת בכדור. מדובר בעוד שבירת טאבו של הכדורגל הגרמני. במשך שנים, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, הכדורגל הגרמני היה ידוע ביעילות שלו, יעילות הביאה תוצאות. כיף? לגרמנים לא זכור שהם זכו בארבע אליפויות עולם בזכות זה.
אבל בכירים בהתאחדות הגרמנית הגיעו למסקנה שמופעל על הילדים יותר מדי לחץ. מרוב שהם התרכזו בלשים ולספור שערים, עוד ועוד כישרונות צעירים הלכו לאיבוד. לא היה להם כיף לבוא לאימונים, לא הייתה להם מוטיבציה במשחקים. הלחץ הזה, לפי ההתאחדות הגרמנית, התבטא בעיקר במאבקים נגד ירידות ליגה. מאמנים היו מוכנים להקריב הכל בשביל התוצאה, ובעיקר לא היו מוכנים לקחת שום סיכונים.
התוצאות אולי הושגו, אבל הכישרון הצעיר נקבר. הוא לא יכול היה לבטא על הדשא את הרעיונות שהיו לו בראש. היו לו משימות טקטיות. עכשיו ההתאחדות הגרמנית רוצה שמועדוני הילדים והנוער ישימו יותר דגש על תעוזה, על לעשות דברים בלי לפחד מטעויות. במילים אחרות: ראשי ההתאחדות רוצים להוציא את המשחק מידי המאמנים ולהחזיר אותם למי שקובע אותם באמת, השחקנים על הדשא.
או במילים אחרות: ההתאחדות הגרמנית מודעת לפיתויים הרבים, בעיקר הטכנולוגיים, שנמצאים עבור הדור הצעיר של הכדורגלן. היא חייבת למצוא דרכים שהילדים והנערים יישארו על הדשא במקום שישבו בסלון וישחקו כדורגל בפלייסטיישן. הפיתרון היה מסע בזמן, עשרות שנים אחורה: לתת לילדים לצאת למגרש ופשוט לשחק, בלי יותר מדי הוראות טקטיות או סרגלי לימוד. ובעוד מילים אחרות: ההתאחדות הגרמנית והמאמנים הגיעו להחלטה שצריך לתת לילדים לנסות לממש את החלום שלהם להיות כדורגלנים, אבל צריך להבין מתי הילד חי את החלום שלו, ומתי הוא חי את החלום של אביו או הסוכן.
11 על 11? זה שייך לעבר
הרפורמה אמורה להתחיל כבר השנה, והיא מיועדת בעיקר לטווח הגילאים של 6 עד 11. שם כאמור, הכדורגל הגרמני אמור להעדיף פיתוח כישרונות על פני תוצאות.
היו כאלה שיצאו נגד הרפורמה, כמו הנס-יואכים ווצקה, סגן נשיא ההתאחדות הגרמנית לכדורגל. "אם אתה לא מכיר את התחושה של להפסיד בגיל שש, שמונה או תשע", טען ווצקה, "לעולם לא תצבור את הכוח כדי לנצח". ווצקה הוא אולד סקול. הרכיכות הרגשית הזו לא מתאימה לו. הוא עדיין חי בסיסמאות של "קשה באימונים, קל בקרב" או "רק מי שיודע את הכאב של ההפסד, יהרוג את עצמו כדי לא לשחזר את ההרגשה הזו". רק שווצקה מתעלם מהמציאות, והמציאות היא שהגישה הזו לא הביאה את גרמניה להצלחות מאז הזכייה באליפות העולם ב-2014.
השינויים המוצעים, שאמורים להיכנס לתוקף מלא בשנה הבאה, הם שינויים פיזיים וגם שינויים קוסמטיים-שיווקיים. במקום משחקים של שבעה על שבעה בטורנירים של ילדים, הם ישחקו משחקים של שלושה על שלושה עם ארבעה שערים קטנים על פני המגרש. הטורנירים עצמם יקבלו שם חדש: פסטיבל כדורגל, ובפסטיבל הזה גם המנצחים וגם המפסידים ממשיכים למשחק הבא.
מאמן העבר האנס וולף הוא הדירקטור של ההתאחדות לכישרונות צעירים. הוא האיש שעומד מאחרי הרפורמות. "בכדורגל יש הרבה תחרות", הוא הגיב לדבריו של ווצקה, "אנחנו חייבים לעזור לילדים לממש את הפוטנציאל. הדרך היחידה לעשות את זה היא לתת לילדים לגעת בכדור במשחקים של ארבע על ארבע ולא לתת להם ללכת לאיבוד בגלל שלא כיף להם. כל הטיעון לגבי התחרותיות הוא עקר לדעתי. יש תחרותיות בכל סוג של משחק".
"הבעיה היא שכולם רוצים לעבוד פחות, או לעבוד מהבית", ענה לו ווצקה, "אבל בסופו של דבר מישהו צריך לעשות את העבודה, לשים את הכתף עבור אלו שבורחים מהעבודה הקשה. זה בדיוק מה שקורה בכדורגל. אולי אנחנו צריכים לשחק כדורגל בלי כדור? אולי לשחק עם כדור מרובע שיהיה יותר קל לילדים הפחות מהירים?".
ווצקה התגרה בציניות, וולף כעס. דבר אחד היה ברור: לראשונה התחיל דיון ציבורי אמיתי לגבי כדורגל לילדים ונוער בגרמניה.
לנצח את הפסימיות
הכשלונות המקצועיים כאמור התניעו את השינוי, אבל הם לא לבד. ההתאחדות הגרמנית הביאה את וולף, שמילא תפקיד דומה בבורוסיה דורטמונד במשך שבע שנים, גם בגלל שפחות ופחות ילדים מצטרפים למועדונים, יותר ויותר פורשים מוקדם, ובכדורגל הגרמני בכלל מתגלים חוסרים גדולים בעמדות מפתח כמו חלוצים ובלמים או ביכולות מסוימות כמו כדרור או סיומת.
גרמניה מגיעה לצומת כדורגל קריטית. בפעם הקודמת שבה אירחה טורניר גדול, אליפות העולם ב-2006, יורגן קלינסמן שינה את הכדורגל הגרמני, שינה את הדרך שבה גרמנים מסתכלים על הענף, על המדינה שלהם, ועל עצמם. השינוי הזה הביא להצלחות ענק, ולשבר מתמשך שנכנס לשנה העשירית שלו.
גרמניה שלפני אירוח אליפות אירופה בקיץ הקרוב היא מדינה פסימית, ומדינת-כדורגל פסימית אפילו יותר לגבי הסיכויים שלה להגיע לשלבים הקובעים באליפות. הכדורגל הגרמני בבעיה. אבל לפחות לא מטאטאים את הבעיה הזו מתחת לשטיח. יש דיון ציבורי אמיתי על הבעיה והשורש שלה. גרמניה היא מדינה שבה שינויים עובדים לאט. האזרחים חשדניים, טוב להם עם מה שהם מכירים, אפילו אם זה לא עובד ממש טוב. נשאר עכשיו לראות, אם ההנחה הזאת תופסת גם לגבי כדורגל, אחת הפרות הכי קדושות היחידות שנשארו במדינה.
פורסם לראשונה: 17:01, 09.02.24