או.ג'יי סימפסון היה האידיאל האמריקאי ליחסים בין שחורים ולבנים, לנושא הגזע, לרגע האוטופי שבו אדם ייבחן לפי התוכן שלו ולא לפי צבע העור שלו. ואיזה תוכן היה לסימפסון: הוא היה כריזמטי, יפה תואר ורהוט, והוא רץ הכי מהר, ואי אפשר היה לתפוס אותו, והוא זכה בתארים אישיים ושבר שיאים, והיה הספורטאי השחור הראשון שהפך לסופרסטאר אהוב על ידי חלקים רבים בציבור האמריקאי.
הוא היה הספורטאי השחור הראשון שזכה להיות הפנים של חברות ענק בארה"ב. בדיוק כפי שזכה בתואר ה-MVP גם במכללות וגם ב-NFL, כך הוא זכה גם בתואר פרזנטור השנה של עולם הפרסום. "גו, או.ג'יי, גו", צעקו הניצבים הלבנים כשסימפסון רץ במהירות ובאלגנטיות בדרך לדוכן השכרת הרכב של "הרץ". המכירות של החברה זינקו בצורה כל כך משמעותית בעזרת הקמפיינים בכיכובו, עד שלפגישה לחוזה הפרסום החדש בין "הרץ" לסימפסון הגיע פרנק אולסון, מנכ"ל החברה.
או.ג'יי סימפסון מודה לכאורה ברצח
החוזים שלו עם "הרץ" וחברות אחרות נמשכו הרבה אחרי שפרש. הוא שימש כפרשן ב"מאנדיי נייט פוטבול", תוכנית הדגל של הענף, והופיע בעשרות סרטים וסדרות, ביניהם "שורשים" ו"האקדח מת מצחוק". ארה"ב לא יכלה לשבוע מסימפסון. אחרי שנות ה-60 הסוערות, אחרי מהומות הגזע, אחרי וייטנאם וניקסון, סימפסון היה ליטוף לקולקטיב האמריקאי.
ב-1977, סימפסון ואישתו הראשונה הביאו לעולם את ארון, בנם השלישי, שמת בגיל שנתיים. באותה שנה הוא הכיר מלצרית במועדון בבברלי הילס, ניקול בראון, והשניים התחתנו ב-1985. הם רבו וחזרו, התגרשו וניסו לתקן את הנישואים מחדש. לפי כל העדויות, של חברים ובבית המשפט, סימפסון היכה את בראון והיה אובססיבי כלפיה.
ב-13 ביוני 1994, בראון ורון גולדמן נמצאו מתים בחצר ביתה. סימפסון היה החשוד המיידי. הוא היה אמור להסגיר את עצמו לתחנת המשטרה ב-17 ביוני, אבל נמלט בג'יפ ברונקו לבן על הכביש הראשי בלוס אנג'לס. מכוניות ומסוקי משטרה רדפו אחריו באיטיות במשך שעות. חברו, אל קולינגס, נהג במכונית כשסימפסון ישב במושב האחורי, עם אקדח מכוון לרקה. מסוקי הטלוויזיה שידרו את המרדף בשידור חי.
המרדף הזה היה תמצית חייו כמעט: שוב ברח מכולם בלי שאף אחד יתפוס אותו, שוב לעיני המצלמות. מאות עמדו על הגשרים מעל הדרך המהירה עם שלטים בעד הגיבור הספורטיבי וכוכב הקולנוע והפרסומות. 95 מיליון איש צפו במרדף (שהמעקב אחריו קטע את השידור הישיר של גמר ה-NBA), רק שהפעם הוא ייצג את שברו של החלום האמריקאי.
"משפט המאה" כונה המשפט של סימפסון, שיוצג על ידי דרים טים של עורכי דין שהביאו לזיכוי שלו, בו צפו 100 מיליון אנשים וגרם לפילוג עצום בציבור. רוב השחורים חשבו שנעשה צדק, רוב הלבנים חשבו שסימפסון אשם. שנתיים לאחר מכן הוא הפסיד בתביעה אזרחית שהגישו שתי המשפחות ונדרש לשלם 33 מיליון דולר. אחרי עוד שורה של פשעים קטנים הוא הורשע ב-2009 בשוד מזויין וניסיון חטיפה בקזינו בלאס וגאס. סימפסון טען שהוא רק ניסה לקחת חפצים ששייכים לו, אבל כבר לא הייתה לו נבחרת של פרקליטי-על ואף אחד כבר לא ירק לכיוונו. הוא קיבל עונש של 33 שנות מאסר, ושוחרר אחרי תשע שנים, עונש המינימום שנגזר עליו.
מה נשאר מהמורשת
מה יישאר מאו.ג'יי סימפסון? הרץ האגדי, המיליונר מלא החן עם חברים במקומות הנכונים, האותנטי ומלא כריזמה, החיוך הכובש, האיש שהיה אמור להיות הגשר בין שחורים ללבנים שכל אמריקה תצעד עליו בגאווה? או רוצח ופושע שפל, אלים ואובססיבי לנשים, שבורח ממסוקי המשטרה?
מאז שהיה נער ובמשך יותר מ-20 שנה, ארה"ב ראתה בו התגשמות חלום. הבחור הטוב שקילף את מחסום הגזע. פתאום הוא הפך לתמונת הפרופיל שלוקחים מעבריינים בתחנת המשטרה, מואשם ברצח של שני אנשים שהוא הכיר. הגזענים יצאו מהחורים: ראיתם? אמרנו לכם.
אף אחד לא יכול למתוח קו ישר אחד בין סימפסון, שמעולם לא סירב לחתום למעריציו, שהיה ראשון הרצים האחוריים שחילקו מתנות לחוסמים שלו, שקרא לעצמו "מלאך המוות" בגלל מאות הביקורים שביקר במחלקות לילדים שחלו במחלות סופניות, האיש שעשה קריירה מלגרום לאנשים לחבב אותו, לבין שלוליות הדם מסביב לבראון וגולדמן והאכזריות שבה נרצחו, בעוד שני ילדיהם של סימפסון ובראון, בני 8 ו-5, ישנו בחדר הסמוך. הוא אמנם נכלא לתקופה קצרה אחרי שוד של חנות אלכוהול, אבל הוא היה אז רק בן 14. יש סיבה שאמריקה התאגידית נתנה לו לפרסם עבור קהל מעורב.
יש סיבה שהוא התקבל כחבר במועדונים אקסקלוסיביים וחי את החיים הטובים: אמריקה הלבנה לא הרגישה מאויימת ממנו, להפך - היא הרגישה בנוח לידו עד כדי כך שהיא העדיפה לעצום את עיניה ולאטום את אוזניה למרות כל המכות והאלימות הפיזית והנפשית שלו כלפי בראון. אמריקה הייתה חייבת לשמור על סימפסון, להגן עליו, גם כדי להגן על התדמית של עצמה. בראון הייתה סרח עודף לסיפור כל אמריקאי נהדר שחייב סוף טוב.
כשסימפסון התקבל להיכל התהילה של הפוטבול ב-1985, הוא דיבר ארוכות על בראון. על איך שעזרה לו במעבר הכואב מקריירה ספורטיבית לעיני מיליוני אנשים ובאור הזרקורים לפרישה בודדת. איך סייעה לו אחרי המוות של בנו. היא קיבלה ממנו דירה בניו יורק ובלוס אנג'לס, מכוניות פרארי, מטוסים פרטיים - וזה נגמר ברצח מזעזע.
תופעת מייקל ג'ורדן לא הייתה קיימת בלי או.ג'יי סימפסון. הוא סלל את הדרך לספורטאים שחורים להתקבל בידי כל יריעת החברה האמריקאית. אחר כך הוא רצח את החלום הזה. את השאיפה הסודית של כולנו להיות חסרי צבע. לשפוט בן אדם רק לפי מי שהוא. לא הדת שלו, לא ההעדפות המיניות, לא הגזע. הוא שחט את החלום הזה, ועדיין, אחרי 30 שנה, הפצע הזה מסרב להחלים. ההפך, הוא הופך לגדול יותר, כואב יותר, חשדן יותר.
פורסם לראשונה: 22:11, 11.04.24
