סביב ספסל, שאפילו השמש מעליו מכביסטית, יושבת חבורה לבושה לבן בגוני אנדרדוג ומדמיינת. הם אוהדי מכבי יפו, ממשיכי אצטדיון גאון המיתולוגי, והדמיונות שלהם עפים הכי רחוק שאפשר, מהסוג שאם יתגשמו ירעידו את הכדורגל הישראלי. אולי אפילו יפתחו מהדורות.
תיכף, לא רחוק מכאן, הדיבורים יפגשו מציאות באפור-עכבר של ליגה א'. ובמציאות הזו יפו תשחק בתפאורה של מגרש סינתטי נטול חומות. שנות אור מהמקום שאליו הולכת עכשיו הפנטזיה: העפלה לחצי גמר גביע המדינה אחרי שני מפגשים עם מכבי ת"א.
"טירוף, משהו שקשה לדמיין". אבירם עופר, עיניים לאופק, מנסה לצייר לעצמו איך תיראה שריקת הסיום, שאחריה יתברר כי יפו עלתה לחצי. "הרגע הכי גדול של הקבוצה מאז קמה מחדש", ממשיך דודי גרטי.
"בהתחלה אני אקפא". דליה שטייגמן, אוהדת וצלמת, מפנטזת איך זה ייראה מבעד לעדשה שלה. "וכשאתאושש, הפריים המנצח יהיה של הקהל מעורבב עם השחקנים. מסורגים אחד בשני. תמונה של שמחה ודמעות". "האמת", מוסיף שמואל יוחנן, "אם זה יקרה, אני לא אראה. אני אשכב מעולף". "כל היציע יהיה איתך, כולם יהיו ככה", משטיח עמית כלימי את היד כדי להדגים.
"זה מזכיר משחק שהיה לנו באילת", יוחנן מתאר. "נתנו גול דרמטי, ואחד האוהדים לידי מתעלף. אני אומר: 'קום, מה קרה לך'. הוא לא מדבר. שוכב על הנעל שלי. נעל חדשה. בא מישהו שפך עליו מים. ואני: 'רבאק, הרגת לי את הנעל'. ואז סירנות. והוא ישר קם. פחד לשלם את האמבולנס. אלה האוהדים של יפו".
"כמו סינדרום ירושלים"
אז גביע המדינה על הפרק, ודרבי נוסטלגי מימי ההצגות הכפולות על הפרק, והצהובים נגד הלבנים על הפרק. לרגל כל אלה קיבצנו חמישה יפואים מהכי שרופים שיש. אחים ואחיות שלי ליציע. עופר, שמחבר שירי עידוד ונתלה הכי גבוה על הגדר; שטייגמן, שמתעדת כל אושר ואכזבה על פני האוהדים; גרטי, שעל כף יד סופר את משחקי יפו שהחמיץ; כלימי, שקורע גרון 90 דקות ליד התוף; ויוחנן, שלאחרונה קולו נשמע בשידור חי בטלוויזיה: "אני מבקש לא לקלל את השופט. הוא בן דודה שלי", ומאז הוא להיט ויראלי.
לכל אחד פה סיפור־סיפור איך נהיה אוהד. יוחנן, למשל, ראה את יפו עוד במגרש הפחים הישן. "הייתי בן שמונה", הוא נזכר, "לבן דודה שלי, אוהד יפו, היו שלושה כרטיסים. הוא שאל: 'רוצה לבוא?' זה היה נגד הפועל ת"א. הפסדנו 5:3. אני זוכר את הגול שגדעון טיש שם לנו, עם הפדחת לאחור. מאז התלהבתי מיפו".
גרטי הוא יפואי במקור, מהדור של אצטדיון גאון. "מילדות אני וחברים הלכנו ברגל למגרש. כשאתה מגיע, זה קודם הריח. עשן הקבבים, ההוא עם הכרוב הכבוש".
"היית חייב לעבור בקבב", מסכים עופר. "אני זוכר מגיל חמש. גדלתי בבית של אוהדי יפו. אנשים אומרים: 'כמה שאתה חושב שאתה משוגע, זה כלום ליד אבא שלך. הוא היה, אללה יוסתור'. כשיפו התפרקה לא הייתי שלם. כשהקימו אותה מחדש בליגה ג', הכל חזר. לאימון הפתיחה באתי באוטובוס, ירדתי ברחוב אנה פרנק. משם שמעתי את התופים, צמרמורת. רצתי למגרש".
כשכלימי היה קטן לא הייתה קבוצה. סבא שלו, יוצא בולגריה, נהג לעבור איתו ליד גאון, לספר לו. ואז, בגיל עשר ראה את מכבי יפו לראשונה. זה היה משחק העלייה מליגה ג' של קבוצת האוהדים המחודשת. עשרת אלפים איש בבלומפילד. "הדור שלי לא ידע מה זה יפו. ופתאום כמות כזאת. טירוף".
עופר: "זה כמו סינדרום ירושלים. אתה מקבל כאפה. משהו שאי־אפשר להסביר".
כלימי: "כשסבא נפטר המשכתי את הדרך שלו. התחלתי להגיע לבד".
שטייגמן היא הטרייה ביותר. הגיעה לפני שש שנים כי רצתה לצלם אוהדים, ונשארה. "הרגשתי בבית", היא נזכרת במשחק הראשון. "לא יודעת להסביר איך זה שהרגשתי בבית, כשרק הגעתי אליו. האנרגיות ביציע שבו אותי".
מרצ'נדייז כמו בצ'מפיונס
יפו בגלגולה העדכני כבר 12 שנה בליגה א'. העונה עם החבורה הלוחמת סביב ערן לוי, המועדון באטרף לחזור לבמה הראשית: קודם לעלות ללאומית, ואם אפשר לתת מכה בכנף של מכבי ת"א בגביע – מה טוב. בדרך צפויות דרמות כמובן. ליפו דנ"א של סדרה טורקית. טרגדיות וסבל, וממש ליד חלומות גדולים.
יוחנן: "יפו זה בלב. כל בוקר אני קם ואומר, 'למה אלוהים נתן לי לאהוד את יפו ולסבול. למה?'"
עופר: "באמת? לא נכון. כשאתה בתוך זה, גם כשרע לך, אתה עדיין בטוב. לא יודע להסביר".
כלימי: "ככל שאנחנו סובלים יותר, ככה מתחברים".
גרטי: "כמו ילד שגם אם לא הולך לו, אתה רק רוצה לחבק".
"בשומר המסך שלי יש צילום מרגש של אבירם ועוד אוהד, על הגדר, תולים שלט 'אל תפסיקו לחלום'", מתארת שטייגמן. "כשאני מנסה להבין מה זה יפו, זה השלט הזה".
יוחנן: "יפו קבוצה לליגת העל, נקודה. ואני מבטיח, ייקח שנתיים־שלוש, נגיע לשם. בשקט 3,000 אוהדים כל משחק".
אבל קודם מכבי ת"א. ביפו בונים על כמות אוהדים שתרעיד את בלומפילד (הערב, 19.30). מוכרים מרצ'נדייז, אפילו הכינו צעיף סטייל ליגת האלופות. "אנחנו באים ליהנות. הגענו למעמד הזה בידיעה שלא מצופה מאיתנו לעבור שלב", מבהיר עופר. גרטי: "דווקא בגלל זה נעבור. יפו תמיד ידעה להגיע למשחקים גדולים".
כלימי: "נעשה קרנבל ביציע כמו שרק אנחנו יודעים. נראה להם מי הקהל הטוב בעיר". "זה כמו דוד וגוליית", שטייגמן אומרת. "אני מקווה שנקלע להם בפוני".
מי שמקל ראש באנשים האלה, כדאי שיזכור שיש ביטוי כזה: "אלוהים בולגרי". ויש את אברמיקו בכר ז"ל, הרב המיתולוגי של מכבי יפו, שעושה ניסים מלמעלה.
ויש נוספים. "במגרש אני מרגיש שסבא איתי", מגלה כלימי. "אני חולם על הרגע שאקדיש לו את העלייה ללאומית. לפעמים, כשיש רגע מכריע במשחק, אני פונה אליו. שיחה כזאת קטנה. מבקש, 'תיגע בנו'".
עופר: "זה קורה לי עם אבא שלי, שאני נושא מבט לשמיים, אומר: 'אבא, יפו זה גם אתה. תן פה איזה יד'". גם אם הסיכויים כרגיל נגדם, תודו שיש פה חבורה ששווה גביע.
