מחוץ לבית הכנסת בקלן, שם התארחו לקבלת שבת, הם נראים כמו עוד חבורת צעירים ישראלים, בריאים וחסונים, מעשנים, צוחקים, מתלבטים אם לחזור למלון או לקרוע את העיר. אבל במבט מקרוב, שחקני קבוצת הכדורגל "שועלי כפר עזה", אחד הקיבוצים שספג את המהלומה הקשה ביותר בשבעה באוקטובר, מדברים במושגים של בלבול, כעס, הלם, בגידה. עיניהם אדומות, הם על סף בכי.
שניים משחקני הקבוצה שלהם, נטע אפשטיין וטל אילון, ועוזר המאמן יובל סולומון נרצחו בשבת השחורה; שניים – זיו וגלי ברמן – חטופים בעזה; אחרים איבדו קרוב משפחה מדרגה ראשונה. לפעמים, על המגרש, הם עושים דאבל־פס על עיוור, ושוכחים שההוא שאמור לקבל את הכדור ולהחזיר להם נמצא בכלל במנהרות חמאס. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: הכדורגל, שגם ככה היה הדבר הכי חשוב להם בחיים, הפך לחשוב הרבה יותר. הוא תרופה שבולעים כדי להחזיר טעם לחיים.
4 צפייה בגלריה
שניים משחקני הקבוצה ועוזר המאמן נרצחו, עוד שניים חטופים. שועלי כפר עזה
(צילום: TERRITORY GmbH)
"שקט במוח"
"קיים אלמנט דתי לכדורגל במועצה שלנו כי יש הרבה ארגנטינאים וברזילאים בקיבוצים", אומר המאמן ינאי קציר בן ה־35, שאביו דוד ז"ל היה מראשוני הנרצחים. "בכפר עזה, לפני שלושים־ארבעים שנה, ההורים שלנו נדבקו בחיידק הכדורגל. עכשיו זה נהיה רציני, מקצועני – אימונים, תלבושות, אלף איש בקהל, שידורים ישירים בפייסבוק. זה היה הדבר במועצה. מאז הטבח הנורא, הכדורגל מאחד בינינו. אחרי שבועיים הרמנו משחק וקלטנו שזה מה שאנחנו צריכים, ושבוע אחרי התחלנו רצף של משחקים".
למה?
"כי זה עשה לנו טוב. משחקים ונהיה שקט במוח. כולנו חווינו סיפור מופרע, ואז אסקפיזם זה לא רק הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד".
יש הבדל בעיניך בין כדורגל לפני ואחרי שבעה באוקטובר?
"פעם כדורגל היה אסקפיזם מהיום־יום, חלק מהחיים. עכשיו זה החיים. אני מפנה הכל בשביל כדורגל. יש משחק, הכל זז הצידה. שועלי כפר עזה זה טיפול פסיכולוגי. אני רואה אותם רצים, בועטים – ונרגע. יוצא ממשחק ואני יומיים במדיטציה, באופוריה. שלווה לא מוסברת בתוך חיים לא נורמליים. אם משחק מתבטל אני בקריז. מה שברור לי בחיים הוא שאני בעל ואבא ומאמן שועלי כפר עזה, כל השאר באפלה. אני מגה מבולבל".
עולים למגרש ופתאום חסרים שחקנים.
"גיהינום. אני לא מצליח להתרגל לראות את התמונות של השחקנים שלי שכבר לא בחיים או שחטופים. זה חוסר. הם כולם קיימים. לטיול הזה עמדנו על כך שיקנו כרטיסים לחטופים. לנו ברור שהם חוזרים".
עדיין מרגיש שאתה הולך על חוט דק בין ההרגשה של פטריוטיות לבין בגידה לכאורה מצד המדינה?
"אני פטריוט כפר עזה. השבר כלפי המוסדות אולי לא יתאחה יותר. תחושת הבגידה היא הבסיס, ועל זה נבנתה ההפקרה. המשפחה שלי עברה שישה בתים בחמישה חודשים. כל מה שהיה לפני נמחק. חלק ענק ממני מת שם. אני חי בהדחקה מטורפת. אם הגוף שלי היה צריך להתמודד עם מה שקרה לי, הייתי מרוח על עץ ממרר בבכי. בכיתי על אבא שלי בלוויה, בשבעה ובשלושים. הגוף שלי מדחיק. בשביל לתפקד, אסור לי להתעסק באבל. לפעמים יש לי התפרצויות זעם מתוך טראומה, אז אני מהר אוסף את עצמי.
"בא לי להיכנס לחדר ולצרוח על העולם, אבל החדר הזה לא קיים. אני נווד. פליט. כשיהיה לי בית, אחזור גם לשגרה, לגן של הילדה, לקפה, לדפוק את הראש בקיר. אני משדר לילדות שלי: אתן תלכו לישון, אני אתחרפן, כשתקומו הכל יהיה ורוד. כל יציאה מהבית מפחידה אותי, כל דקה מתעורר לראות שהבנות שלי חיות".
"איך זה מרגיש לחזור? דיכאון. מחניק בגרון. אנשים שאתה מכיר נשרפו. לא אכפת לך מכלום. סדרי עדיפויות השתנו. רק משפחה וחברים. כדורגל זו קהילה. אתה רוצה לגעת, לחבק, להרגיש אנשים. ופה יש אנשים שמבינים לגמרי את מה שעברת. הייתה תקופה ארוכה שלא יכולתי לדבר עם אנשים מחוץ לקהילה"
אתה מרגיש כמאמן שאתה מודל לחיקוי עבור השחקנים, שיש לך אחריות עליהם?
"לא, אני מרגיש בעיקר שאני צריך להיות מפיק בפועל. לתת לשועלים ביטוי בווליום גבוה. זו התרפיה שלנו, אנדרטה מודרנית, חיה. בלי שועלי כפר עזה אני גמור. הנפש צריכה את הקבוצה. אני מאוהב בה, היא מפעל חיי – הדבר היחיד שיש לי במוח חוץ מהמשפחה".
"התמונות מסתכלות עליי"
גם החיים של עידן ברמן (32) התהפכו בשבת הארורה. אחיו זיו וגלי, תאומים בני 26 ששיחקו איתו בקבוצה, עדיין מוחזקים בעזה. "שיחקנו יחד במשחק שבו זכינו באליפות", הוא מספר. "אני קשר אחורי, גלי מגן, זיו גם קשר אחורי".
גלי וזיו היו במגורי הצעירים בשבעה באוקטובר. "עד היום ה־12 לא ידענו כלום. לי ההודעה הייתה הקלה, אבל אתה לא יודע באילו תנאים הם נמצאים, אז שוב קיימת אי־ודאות לגבי מה עדיף. הכל נעצר סביב זה. אני לא עובד. הייתי בן אדם אנונימי בקיבוץ, ופתאום איפה שאני הולך, התמונות של האחים שלי מסתכלות עליי. מבחינתי הם בחו"ל ומתישהו יחזרו. אני חושב עליהם כל יום, כל היום. ואני כועס על החיים".
ואפשר לסלוח לחיים?
"כשהם יחזרו, אנסה לסלוח. כרגע אני חוזר לשחק כדורגל כדי לשכוח. עם החבר'ה אתה בזון. כשזה נגמר אתה חוזר לחטוף סטירות. הכדורגל קיבל מקום יותר משמעותי בתוכי, מקום שאפשר לחייך בו קצת, לכעוס על כדורגל במקום על החיים. הם חסרים לי בנסיעה, בחדר ההלבשה. לפעמים אני מקבל כדור לרגל, ומחפש את אחד האחים שלי במגרש".
הלהיט של המועצה
בסביבות מונדיאל 2014 מצאו במועצה פתרון אידיאלי לקדחת הכדורגל: 11 קבוצות שמורכבות מבני הקיבוצים שיתחרו ביניהן על גביע המועצה, טורניר שער הנגב. חיבור בין־דורי ייחודי. גאוות יחידה. בתוך הבלבול, הכעס, העצב ואי הידיעה אם יחזרו לקיבוצים ובאילו תנאים, לכולם ברור: המורשת תימשך. ישבנו לשיחה על כדורגל, על שבעה באוקטובר, ועל החוט המקשר: שחר אטינגר (25), לי שפק (22), עדי כהן (27), רותם קורן (26) וגיא בצר (30).
רותם: "הקושי היה עצום, חשבנו מה יגרום לנו לבריחה מהמציאות וחיבור לאושר. המקום הכי קל, נוח ובטוח בשבילנו היה הכדורגל, לחזור לקבוצה שכולנו מכירים".
לי: "כילד אתה רק מחכה שיסמנו אותך. כשאתה מוזמן, זו חניכה".
יש הבדל במקום שתופס אצלכם כדורגל לפני ואחרי?
שחר: "לפני ה־7, כדורגל זה החיים. מה שאתה מחכה לו. זו תרופה מהחיים. אחרי, זו תרופה לחיים עצמם".
עדי: "אתה גדל לזה. מי שמנצח מתהלך בקיבוצים כמו גנגסטר. כולם מחכים לגיל שבו יבחרו בהם ויוכלו לשחק בטורניר. מאז שבעה באוקטובר זו תרופת שיכחה, תרופת הרגעה. אתה שם גול ופתאום אין אחים חטופים, אין אבא שנהרג, אין חברים לקבוצה שאינם. יש אושר טהור".
רותם: "יש לנו חוסרים גדולים. אני רגיל לעשות משהו במהלך המשחק, וזה תמיד מלווה בצעקה מזיו וגלי. ופתאום יש שקט. משהו בפעולה לא שם. הפעולה נעשתה, אבל היא לא שלמה".
גיא: "כל אחד מביא לקבוצה משהו – כישרון, לב, זיעה, ועכשיו יש חוסר. כמו קבוצה קטועת איבר".
לי: "אני מתגעגע לנטע אפשטיין. לשבת לדבר איתו אחרי משחק, לנתח. ברור לנו ששלמים כבר לא נוכל להיות".
רותם: "יובל סולומון, הייתי יכול להבקיע שלושער, והוא היה בא אחרי משחק עם ביקורת. ואני לא יודע איך אני אצליח לתפקד בלי הביקורת הזו".
עדויות מהתופת
יונתן שמריז נכנס ללובי. אחיו, אלון, נורה למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל בניסיון להימלט מהשבי יחד עם יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה. מוקדם יותר באותו יום, אחיו עידו סיפר איך איבד את שותפיו בכיתת הכוננות, איך חזר לבית החברים הכי טובים שלו, אלו שגרו איתו קיר לקיר, וגילה שם שני תינוקות ליד הוריהם שנרצחו.
גיא בצר הוא הרבש"צ החדש של הקיבוץ, ביחד עם שניים מחבריו לקבוצה הם משקמים את כיתת הכוננות. בכל מה שמדובר בחזרה לקיבוץ ואבטחתו, הם סומכים בעיקר על עצמם.
ותיקי מכבי והפועל ת"א מול שועלי כפר עזה
(צילום: באדיבות ONE)
יונתן: "איך זה מרגיש לחזור? דיכאון. מחניק בגרון. אנשים שאתה מכיר נשרפו. לא אכפת לך מכלום. סדרי עדיפויות השתנו. רק משפחה וחברים. כדורגל זו קהילה. אתה רוצה לגעת, לחבק, להרגיש אנשים. ופה יש אנשים שמבינים לגמרי את מה שעברת. הייתה תקופה ארוכה שלא יכולתי לדבר עם אנשים מחוץ לקהילה".
כל אחד מהם מספר על שבעה באוקטובר שלו. מי שהיה מחוץ לקיבוץ הקים חמ"ל פרטי וניסה לסייע במה שהוא יכול.
יונתן: "התעוררנו בשש וחצי ונכנסנו לממ"ד. אני מתחיל לקבל סרטונים, קולט שזה השער של הקיבוץ שלנו. שהחברים בכיתת הכוננות נרצחו. בעשר אחי הקטן כותב לי שנכנסים אליו לבית מחבלים. אנשים מתחננים על החיים שלהם בהודעות. לבת שלי היה יום הולדת שנתיים. הכנו עוגת שוקולד ומים וסגרנו את הממ"ד. אני עם שני סכיני מטבח ביד, מריץ תרחישים: מתי אתה נאבק, מה אתה עושה עם הילדה, ובגדול, אתה מחכה למוות. אחרי ההודעה מאחי, השיחה האחרונה איתו, בכלל בא לי למות. מצד שני אני חייב לשדר עסקים כרגיל לבת שלי, לשחק משחק לחישות איתה. אתה מקבל בומבה מצד אחד וחייב להגיד איזה כיף מצד שני. ואתה חושב על הסרט 'החיים יפים' וקולט שאתה בשואה".
עדי כהן היה בעבודה על אסדת הגז מול עזה. "אי־ודאות בלב ים. הייתי מת להיות בקיבוץ. לא בגלל שאני גיבור. אני מתוסכל, כועס על עצמי שלא הייתי שם לעזור לחברים. החזירו אותי אחרי שלושה ימים לארץ, ומשם למילואים. ויונתן אומר לי 'לך תחזיר את האח שלי, את חבר שלך'".
הוא קם מהכיסא. אחרי דקה, יונתן שמריז קם אחריו. הם מתקרבים אחד לשני, טופחים אחד לשני על הגב, ושוקעים אחד לתוך השני לדקות ארוכות.
גיא: "יש רגשות אשמה. הצלתי את הילדה שלי ואישה בהיריון, עשיתי הכל, אבל לא הרגתי מחבלים, לא הצלתי חברים. נכנסו אלינו מחבלים מהחלון. הם עושים איתי הורדת ידיים על הידית של דלת הממ"ד. הם מטיילים בבית. שוב מנסים לפתוח. מתחיל קרב מסביב לבית, טיל על החצר, רימונים בבית, יריות על הממ"ד, כדורים שורקים לנו בין האוזניים, בין הידיים, החזה. והילדה צועקת 'אבא, אבא, אבא', ואתה יכול רק להחזיק בידית כדי לעזור לה, זהו. אסור לי להיות איתה. אבל חושב שאולי אני צריך ללכת לחבק אותה חיבוק פרידה".
יונתן: "היינו בטוחים שהוא הלך. כמה אפשר להחזיק את הידית. על נטע אפשטיין השוער ידענו רק בדיעבד. על זה שהוא קפץ על הרימון הרביעי כדי להציל את אשתו. הוא רק כתב 'בואו, אני מפחד'".
יונתן: "כשאומרים לך שאחיך חטוף ובחיים, זה היום הכי טוב בחיים שלך. ואז אתה עובר עוד תהום. אני קליפת אדם. אנחנו גמורים. אתה מדבר עם אנשים גמורים. גמורים. גמורים".
פורסם לראשונה: 01:30, 10.03.24
