את המשחק של מכבי ת"א מול אולימפיאקוס צריך להכניס לקפסולת זמן ולטמון עמוק באדמה. אם יום אחד המצב של הכדורגל הישראלי יהיה נורא ואיום, אפשר יהיה לקחת את, לחפור, לשלוף ולהתענג. זה ישכיח את כל הצרות שעוד יבואו.
הקונפרנס-ליג, אמרו, מאפשרת לקבוצות הישראליות לחלום, לכבוש פסגות שהן בלתי ניתנות להשגה בליגת האלופות או הליגה האירופית. מול אולימפיאקוס זה לא היה חלום, אלא להפך – מציאות. מכבי ת"א ניצחה 1:4 ביוון, וזה היה ריאלי להחריד. עם שמונה ישראלים בהרכב, מכבי הייתה טובה ואיכותית יותר - פתחה חזק וסיימה חזק, ובין לבין, כשצריך היה להתקשח ולהתמודד עם הלחץ, עשתה זאת בנונשלנט.
בהרכב שלה היו שוער שאמור היה להיות מחליף, בלם שיועד להיות המחליף של המחליף, ומגן ימני שהוא בכלל קשר אחורי. המשחק מול אולימפיאקוס הוא הטוב ביותר של מכבי העונה, והוא מגיע חמישה ימים אחרי משחק הטוב ביותר הקודם של מכבי העונה, מול מכבי פ"ת. לפני קצת פחות משלושה שבועות, נתנה חמישייה למכבי נתניה. נו, בטח, זה מומנטום – תוצאה טובה מביאה תוצאה עוד יותר טובה שמביאה תוצאה עוד יותר טובה. עכשיו, כשהגלגלים מתגלגלים, קשה להיזכר באיזה בוץ עמוק הם היו תקועים עד ממש לא מזמן.
ההפסד השני למכבי חיפה ואיבוד המקום הראשון הציב את מכבי ת"א בצומת ממנו אפשר היה להמשיך את ההתרסקות, או למצוא גאולה. מסאי דגו עמד במצב דומה בשעתו, והמציא את מכבי חיפה מחדש. יכול להיות שהאתגר שעמד בפני רובי קין היה גדול אפילו יותר מזה שניצב בפני יריבו, וזאת מכיוון שההתפוררות הקבוצתית לוותה בהתמוססות של שני הפרטים הכי משמעותיים בה – ערן זהבי ודור פרץ. זו לא היתה רק בעיה של כדורגל, אלא שאלה של מנהיגות, טיפול בכוכבים וניהול אנשים. כדי למצוא את הדרך חזרה אל האור, קין היה צריך לעבור בפינות הכי חשוכות, בלי לדעת מה ימצא שם. מי הבטיח שניפוץ החסינות של זהבי, שחקן שאפילו דיקטטור כדורגל כמו ולדימיר איביץ' הזיז הרים למענו, לא ינפץ גם אותו? אבל קין לא היסס. הוא ספסל את שניהם והשיר מבט בפני האתוס, כי זה מה שהיה נכון לעשות. הוא לא תכנן לזנוח את זהבי ופרץ, לא חשב שיוכל בלעדיהם, אבל הוא הבין את מה שהוא לא בהכרח מובן מאליו – לפעמים, הדרך הטובה ביותר לעבור את הקיר היא להפסיק להתנגש בו. מאז ירד לספסל מול מכבי נתניה, כבש זהבי כבר חמישה שערים. הוויתור הרגעי על פרץ ברא עבור מכבי ת"א את השחקן הכי טוב שלה לצד מילסון. קין לא הרוויח בשל כך רק את פרץ, אלא בעיקר את עידו שחר.
את מה שיש לשחר בראש, ובלב, אין להרבה מגנים ימניים ברגליים, אז מה זה משנה שלהם קוראים "מגן ימני" ולו קוראים "קשר"? יכול להיות שלא כתוב לו בתעודת זהות "מגן ימני", אבל שחר הוא לא עבד של גיאומטריה. הוא לא משחק בעמדה, העמדה משחקת אצלו. הוא פשוט שחקן כדורגל, כזה שהיכולות הטבעיות שלו מתבלטות היכן שלא יהיה. הוא רוֹבָּה של כדורגלן. היכן שלמכבי יש חור, שחר הוא החומר שיאטום אותו בצורה הטובה ביותר. כשצריכה היתה תואם פרץ, הוא היה טוב מהמקור. כשנחוץ לה מגן ימני, הוא יסגור. אם מחר לרועי משפתי יכאב הראש, אורלנדו מוסקרה בעצמו יושיט לו את הכפפות.
קרבה אמיתית לא הייתה כאן
יכול להיות שאם מחר יבקשו משחקני מכבי חיפה לחזור ברגל מבודפשט לישראל, זה יהיה להם פחות קשה משהייתה להם קשה המחצית השנייה מול פיורנטינה. אבל לפני המחצית השנייה, שהייתה ביטוי טבעי להבדלי הרמות בין הקבוצות, הייתה המחצית הראשונה. על אף שאין קשר בין המשחקים פרט ללאום המשותף של הקבוצות, הניצחון המוקדם של מכבי ת"א והמהפך של מכבי חיפה במחצית הראשונה חברו לכדי יצירת תחושת מסוגלות כמותה הכדורגל הישראלי לא חווה מעולם.
אלו היו שלוש שעות קוסמיות, טריפ ספורטיבי שעד כה היה שמור רק לענף הכדורסל. נדמה היה שאם ב-12 בלילה תעלה מכבי נתניה למשחק מול ג'ירונה, זה יסתיים בצמד של עוז בילו. הצבת הגבול בשמיים עבור מכבי ת"א ומכבי חיפה לא נראתה כמו הגזמה אלא כמו הסקת מסקנות – למה רק נציגה בודדת ברבע גמר הקונפרנס אם אפשר עוד אחת? למה לדמיין מפגש בין השתיים ברבע הגמר ולא בשלבים מאוחרים יותר?
המחצית השנייה הייתה סטירת מציאות. ספיגת השער הרביעי בדקה ה-95 מותירה תחושה מתסכלת של כמעט, אבל גם של מפגש מתבקש עם ההיגיון. ה"כמעט" בסיפור הזה הוא עניין של כרונולוגיה ולא של מהות. קרבה אמיתית לא הייתה כאן. אם מחברים את כל השריקות של הכדורים בקרבת השער של כיוף, אפשר להלחין סימפוניה. הרכב חסר, עשרה שחקנים במשך רבע שעה ומחצית שלמה במגננה לא יכולים להיות שווים יותר מהפסד 4:3, ולא משנה באיזו דקה נכבש השער הרביעי. לארץ מכבי חיפה תחזור עם כאב ראש – זה מה שקורה כשפוגשים בתקרה. הגומלין כבר לא יהיה עניין של ספורט אלא של אגדות. כדי לעלות לרבע הגמר מכבי חיפה לא צריכה את פרנצדי פיירו וליאור רפאלוב – היא זקוקה לאחים גרים.
פורסם לראשונה: 07:00, 08.03.24