קצת קשה להאמין לזה, אבל רק לפני 15 שנה, מעט אחרי שזכה בגראנד סלאם הראשון שלו באוסטרליה, ולפני שהוליך את סרביה לזכייה בגביע דייויס, ולפני שהתחיל את ריצת השיאים שלו - נובאק ג'וקוביץ' היה ליצן החצר של הסבב. היו הנסיכים רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, שכל אחד מהם אימץ לעצמו טורניר גראנד סלאם, והיה הבריון עם הכישרון שאף אחד לא באמת חשב שייצא ממנו משהו.
לא רבים זוכרים את זה, אבל בתקופה ההיא, כשפדרר כבר פירסם את רולקס והזמין ליציע שלו את העורכת של "ווג", ג'וקוביץ' היה מתבקש על ידי המראיינים לבדר את הקהל אחרי ניצחונות. הוא היה מרים את מכנסיו עד למותן, מקפצץ על רגליו, מחליק את שערו, או מותח את תחתוניו למטה ומחקה את מריה שראפובה ונדאל. הקהל היה מתפוצץ מצחוק.
בסוף ג'וקוביץ' מימש את הפוטנציאל שלו. הוא לא נולד למלוכה. הוא כבש אותה. הוא בידר את הקהל, לקח את המשחק בפרופורציות. אבל הפסיק לעשות צחוק מהמשחק ומעצמו - וכולם התחילו לקחת אותו ברצינות. ועדיין, באוסטרליה - האליפות שאימץ לעצמו – החליטו ללמד אותו לקח בשל חיסוני הקורונה, ושלחו אותו למלוניות מלאות בג'וקים עם מבקשי מקלט. אתם יכולים לדמיין את מארגני ווימבלדון מתייחסים ככה לפדרר? או את קברניטי רולאן גארוס לנדאל?
קחו את הקומבינציה הזו של להיות בן עניים שעלה לגדולה, ואת ההרגשה שכולם נגדו, כל הזמן - ואפשר להבין מה קורה לג'וקוביץ' כשהוא רחוק צעד אחד מההיסטוריה. זה משהו אחד להוסיף עוד תואר גראנד סלאם באוסטרליה, ומשהו אחר לגמרי לעלות למשחק גמר שבו אתה יכול להיות שיאן הגראנד סלאמים של כל הזמנים.
בפעם האחרונה שג'וקוביץ' היה שם, בגמר אליפות ארה"ב 2021 נגד דניל מדבדב, הרוסי הביס אותו בשלוש מערכות. זאת לא הייתה תחרות. ג'וקוביץ' לא היה שם. את כל רגעי השיא של המשחק אפשר היה להכניס לקליפ של טיקטוק. אתמול, ההתחלה של הגמר נגד קספר רוד לא רמזה על שינוי בתסריט. נובאק היה בפיגור 3:0 ונזקק לשובר שוויון במערכה הראשונה, ואז טיפס לגבהים שרק הוא מכיר, עם 1:7 קליל, בדרך הבטוחה ל־6:7, 3:6, 5:7 במשחק כולו.
לטאטא את שני הגדולים בפלנטה
ב־2011, כשג'וקוביץ' התחיל בטיפוס שלו על האוורסט של עולם הטניס עם תואר גראנד סלאם אחד, לפדרר היו כבר 16 ולנדאל תשעה. שניהם זכו כבר בכל תארי הגראנד סלאם, שניהם עדיין בעיצומה של הקריירה. מה שקרה, כאשר הטיפוס הפך לתריסר שנים של דומיננטיות ספורטיבית כמעט חסרת תקדים, זה שג'וקוביץ' פשוט החליט: אני לא מפסיד יותר.
זה היה הרגע שבו הבין שהכישרון שלו חסר גבולות, והאמביציה בערך פי מיליון. לא רק שהוא הולך להיות הטניסאי הכי טוב בעולם, אלא שהוא הולך לטאטא מהדרך את שני השחקנים הגדולים בפלנטה, שבמקרה משחקים באותו דור, באותם טורנירים כמוהו. זה הישג בלתי נתפס כמעט. אחרי שאתה עושה דבר כזה, גמר נגד רוד הנורווגי הוא בערך כמו לשחק ב־NBA ואז לעבור לשחק נגד יריב מליגת הנערים.
ג'וקוביץ' סיים את 2011 כאחת השנים הגדולות בתולדות הטניס, אולי בתולדות הספורט. ארבע שנים לאחר מכן הוא מגמד גם את העונה הזו. לאט־לאט מתחילים לחבר אליו תארים: מחזיר ההגשות הטוב בהיסטוריה, השחקן הכי טוב על משטחים קשים. אבל הוא לא כשרוני כמו פדרר, אינו לוחם כמו נדאל, ובטח שאין לו את האסתטיקה והקלאס של שניהם - אומרים המבקרים.
מסע אלונקות של 12 שנה
וג'וקוביץ' אומר: אני לא פה כדי לדבר על מה שאנשים חשים כלפיי. בואו נדבר בעובדות. ובזה אף אחד לא טוב כמוהו. זה לא רק שיש לג'וקוביץ' חוסן מנטלי יוצא דופן, אלא שהוא מייצר לעצמו דרכים וזהויות בצורה שאף יריב מולו לא יכול לייצר. הוא חי כל מיני־רגע בכל נקודה של המשחק. לג'וקוביץ' אין שום תכונה מיוחדת במשחק שלו, אבל אין לו שום נקודת תורפה. והוא לגמרי חסין מנטלית.
אם מדברים על חוסן מנטלי: זכייה ברולאן גארוס היא לא רק סיכום של שבועיים של טניס. סוג המשטח (עם החום והקהל הצרפתי שאינו מרחם), הופך את הטורניר למסע אלונקות, מבחן בלתי פוסק של סיבולת. ג'וקוביץ' נמצא כבר 12 שנים במסע אלונקות בלתי פוסק, שלא ייפסק עד שישרור סביבו קונצנזוס ברור: מה האסוציאציה הראשונה שלך כשאתה שומע את השם נובאק ג'וקוביץ'? שחקן הטניס הגדול בכל הזמנים.
ועכשיו, עכשיו מה? נובאק יגיע בחודש הבא לווימבלדון, ואחרי שבועיים הוא יבקש מפדרר שיזוז קצת ויפנה לו מקום (זכייה של ג'וקוביץ' תשווה אותו לפדרר ולשיא עם שמונה זכיות שם), ואחר כך הוא יטוס לניו־יורק ויתחרה על הזכות לזכות בכל תוארי הגראנד סלאם באותה שנה. והידיים ירעדו לו. והפרשנים שתמיד כותבים עליו בהסתייגות, יכתבו שאם הוא לא זוכה בזה, הוא לא הכי גדול בכל הזמנים (כי מה זה 23 תארים מול האסתטיקה של פדרר?), וג'וקוביץ' יגיד לעצמו: האם השמיים הם הגבול, הגיע הזמן להרים את השמיים.
