המשחקים האולימפיים בפריז, שננעלו לפני כשלושה חודשים, הפכו לאירוע הספורט המצליח ביותר של ישראל בכל הזמנים. ולא רק שמדובר במספר המדליות הגבוה ביותר שהשיגה המשלחת שלנו, ההתעלות קרתה בשנה הקשה בתולדות המדינה, בעיצומה של מלחמה על כל השלכותיה, איומים ביטחוניים בכל העולם ואווירה עוינת.
מנכ"ל הוועד האולימפי, גילי לוסטיג, ויו"ר היחידה לספורט הישגי, דני אורן, עבדו בשבועות האחרונים על הכנת דוח סיכום מקיף לביצועי הספורטאים הישראלים באולימפיאדה המאובטחת אי פעם. הדוח הגיע לידי "ידיעות אחרונות" ו־ynet, ועיקריו מובאים כאן:
המדליות: להשקיע הרבה במעט
"החלטנו ללכת על הצבת מטרות גבוהה של זכייה ב־4־5 מדליות", נכתב בדוח הסיכום. "בריו לקחנו שתי מדליות, בטוקיו ארבע, ולכן המטרה הייתה לרוב לשמר את הקיים, אבל כיוונו למקומות גבוהים עוד יותר". עם זאת הודגש כי כל אחד מהזוכים במדליה סומן מראש כמועמד לפודיום, כשאחת המסקנות הייתה כי פורמט ה־20/80 – השקעה מרבית ב־20 אחוז מניבה 80 אחוז מההישגים – התברר כהצלחה גדולה.
שבעת המדליסטים הגיעו מסגל הזהב/כסף, כשהיחיד שלא עמד על פודיום עד אז היה הגולש תום ראובני, שנכנס לסגל בזכות העובדה שסיים רביעי באליפות העולם, והעפיל לפריז ברגע האחרון בשל ניצחון בתחרות הפנימית בנבחרת. למרות זאת ראובני סומן כמי שביום נתון יכול להשתחל לפודיום, והמעטפת המקצועית והמנטלית סביבו עזרו לו להגיע לרגע המרגש בו "התקווה" התנגנה באתר השייט במארסיי בפעם הראשונה והאחרונה במשחקים.
המאכזבים: מסמברג עד פרייליך
בדוח התייחסו מצד אחד למיצוי מלוא הפוטנציאל, אך גם הזכירו את האכזבה היחסית מהמרתוניסט מארו טפרי, לדוגמה, שהגיע לפריז עם מדליית כסף מאליפות העולם בשנה שעברה בבודפשט, וסיים במקום נמוך מהציפיות, 26. הדברים אמורים גם לגבי לוחמת הטאקוונדו אבישג סמברג, שלמרות שלא השיגה תוצאות איכותיות בתחרויות המטרה, הגיעה כמדליסטית אולימפית עם הגרלה נוחה בדרך לפודיום, והודחה כבר בקרב הפתיחה. באותה רשימה נכלל סייף הדקר יובל פרייליך, שהגיע למשחקים מהמקום השמיני בדירוג העולמי ואף ניצח באותה שנה את האלוף האולימפי, אלא שגם הוא לא עבר אפילו את המשוכה הראשונה. אגב, רק השבוע זכה פרייליך במדליית זהב בסבב העולמי בקנדה, מה שמלמד על הפוטנציאל שלו ועד כמה הפספוס בפריז היה גדול.
במהלך הקמפיין האולימפי כולו הושגו 71 מדליות בתחרויות המטרה ובמשחקים בפריז, 18 מהן מזהב – לעומת 60 מדליות בלבד (15 מזהב) לקראת ובטוקיו, ועוד בפרק זמן של ארבע שנים ולא שלוש. בסופו של דבר סוכם בדוח בסעיף המדליות: "כל מי שסומן על ידינו, כל הבכירים שהערכנו כי יעמדו על הפודיום, עשו זאת".
גמרים: לא מספיק
"בטוקיו הגענו ל־17 גמרים ובפריז לשמונה אחרי שהצהרנו על אפשרות של 15־18. הפער נובע מכך שגם במקרה של צפי הגמרים הלכנו על רף גבוה במיוחד, כי הייתה לנו המשלחת האיכותית ביותר, עם מספר הספורטאים בענפים האישיים הגדול ביותר – 70. בשלוש שנים בלבד הגענו למספר אדיר של מדליות בתחרויות המטרה, אליפויות העולם ואירופה, והצפי נבע מאיכות ההישגים", נכתב בדוח.
בדוח הסיכום ניתנו מספר דוגמאות לפער בין הצפי לתוצאות בפועל. מספר ענפים הוגדרו כבאנקרים לגמר כמו אופני המסלול של מיכאל יעקובלב, והרכיבה על סוסים, אך הם לא עמדו ביעד של לפחות גמר אחד. מנבחרת הכדורגל הייתה ציפייה להגיע לפחות לרבע הגמר. היו גם כמה ספורטאים בפרופיל גבוה יותר שאיכזבו על פי הדוח, אחת מהם היא השחיינית אנסטסיה גורבנקו. "הצפי מאלופת אירופה וסגנית אלופת העולם ב־400 מטר מעורב־אישי היה להגיע לשני גמרים", נכתב בדוח.
גם מהאתלטיקה היו ציפיות גבוהות יותר, בעיקר כאמור מטפרי וגשאו איילה (מקום 31), אך גם מבלסינג אפריפה שלא הצליח לעלות אפילו לחצי הגמר ב־200 מטר. "המטרה הייתה לפחות חצי גמר מספורטאי שהיה אחד מארבעה אצנים בלבד לאורך ההיסטוריה שירד מ־20 שניות באליפות העולם עד גיל 20". הובאה בין היתר הדוגמה של לטסילה טבוגו מבוצוואנה, ששנתיים לפני כן היה סגנו של אפריפה, ובפריז חרך את המסלול עד הזהב.
לגבי נבחרת הגברים בג'ודו צוין: "הייתה ציפייה שלפחות שניים מבין שלושת הג'ודאים – שגיא מוקי, טוהר בוטבול או ברוך שמאילוב – יגיעו לגמר", ובנשים: "בנינו גם על תמנע נלסון לוי וגילי שריר, אולם יש לציין כי הן קיהבלו הגרלות קשות".
ההפתעות הגיעו מהמתעמלת ליהיא רז, שהייתה רחוקה מקום אחד מלעשות היסטוריה בענף הנשי ולהיכנס לגמר הקרב רב, והקשתית מיכאלה משה, שרשמה הופעה טובה.
מאמנים: מדור לדור
בדוח הוזכרה העובדה שההישגים הקפיצו את ישראל לקבוצת איכות של 15 אחוז ממדינות העולם. "בעמודת המדליות סיימנו במקום ה־30 מבין 206 מדינות (דירוג שיא של אחוזון 85), לעומת המקום ה־48 בטוקיו ואחוזון 77. בטבלת מדליות הזהב דורגה ישראל במקום ה־41 בעולם (אחוזון 80) לעומת טוקיו שבה הושגו שתי מדליות זהב, אבל האחוזון היה זהה".
עוד אלמנט שצוין בדוח היה כי שילוב של מדליסטים אולימפיים כמאמנים הוא מתכון בטוח להצלחות. מדובר בגל פרידמן שהפך לאלוף האולימפי הישראלי הראשון שהוביל את חניכו לשחזור ההישג, ושחר צוברי שבנה את נבחרת הנשים הטובה בעולם בגלישה, בראשות שרון קנטור שלקחה מדליית כסף. אורן סמדג'ה יכול להתפאר במדליה שנייה כמאמן אולימפי בתחרות האישית אחרי אורי ששון בריו, הפעם עם פיטר פלצ'יק (ארד), כך שלאור ההישגים בפריז המטרה תהיה לשלב בעתיד עוד ועוד מדליסטים אולימפיים באיגודים.
נבחרות: מודל מנצח
"אחת המסקנות אחרי המשחקים בריו הייתה לעבור להתאמן תחת נבחרות", נכתב. "מאז זכתה ישראל ב־11 מדליות זהב בשתי אולימפיאדות, ואותה נוסחה תימשך לקראת לוס־אנג'לס 2028. כבר התחלנו בהכנות, כמובן, דרך סגלים צעירים שרצים בשנים האחרונות וסומנו. המעטפת הרפואית, מדעית ומקצועית שהייתה לב האירוע הביאה למימוש המרבי של פוטנציאל הספורטאים".
תנאים בלתי אפשריים
"לקראת המשחקים בטוקיו, העולם כולו התמודד עם הקורונה, והיה מעניין לראות מה תהיה רמת המוכנות שאיתה יגיעו ספורטאים מכל העולם בקמפיין של שלוש שנים במקום ארבע. המשלחת הישראלית התייצבה למשחקים במצב ייחודי וחריג, ממדינה שנמצאת במלחמה קשה בכמה חזיתות", צוין בדוח, עם התייחסות למעמסה מנטלית ומקצועית שאף מדינה אחרת לא חוותה. "ישראל לא הייתה בסיטואציה כזו באף אולימפיאדה. הספורטאים הישראלים התמודדו עם העובדה שלא אושר להם להגיע למדינות מסוימות שהוגדרו כאדומות, לא יכולים היו לצאת למחנות אימון ותחרויות, וקיבלו היתרים מיוחדים להשתתף במדינה כמו קטאר לטובת השגת הקריטריון", נכתב בדוח. "דרישות השב"כ הביאו לכך שמשלחות צומצמו ביציאה לחו"ל או מנעו נסיעה ליעדים מסוימים, וספורטאים נאלצו להתאמן או להתחרות תחת אבטחה כבדה. השיא היה כמובן במשחקים האולימפיים עצמם, עם נוכחות של שב"כ, מוסד וכוחות מיוחדים של המשטרה הצרפתית – מבצע שלא היה בשום אירוע ספורטיבי אחר".
הדוח קובע כי הסיטואציה הרגישה פגעה בהכנות לקראת המשחקים ובמהלכם, עם הגבלות שלא היו לאף ספורטאי אחר, כמו למשל בכפר האולימפי או בדרך לתחרויות. "היו שישה כפרים שונים שהצריכו אבטחה וסנכרון ביניהם: הכפר האולימפי בפריז, השייט במארסיי, הגלישה בטהיטי, הקליעה בשאטורו, הרכיבה על סוסים בוורסאי ונבחרת הכדורגל בנאנט. ואם זה לא מספיק, הספורטאים הישראלים פוזרו בתשעה אירועי חוץ: אופני כביש נשים/גברים, אופני הרים, מרתון נשים/גברים, מים פתוחים, טריאתלון, שייט במארסיי והגלישה בטהיטי".
הדוח הזכיר גם את האווירה העוינת במיוחד, שכללה הודעות מאיימות ברשתות החברתיות לפני ובמהלך המשחקים לספורטאים, מאמנים ומשפחותיהם, אפילו בבוקר של תחרות. "זה גרם לתגבור המערך המנטלי. פסיכולוגים הצטרפו ברמה ענפית, הספורטאים עברו הכנה מיוחדת לקראת תרחישים של פרובוקציות – מרמת ההתנהגות בחדר האוכל, כולל ניסיונות להצית מהומות מצד ספורטאים או גורמים אחרים, יחד עם קריאות 'פרי פלסטיין'. המשימה שהוגדרה למשלחת הייתה להתמקד בביצוע ולנצח בספורט".
צוינו במיוחד שני מקרים מורכבים שהעלו את רמת האבטחה עוד יותר – חיסולו של איסמעיל הנייה והאירוע הקשה שבו נרצחו 12 ילדים מפגיעת טיל במגרש כדורגל במג'דל שאמס. "האבטחה הכבדה הנדרשת, מחירי הטיסות הגבוהים בשל המצב ויציאת המאבטחים, המעטפת המנטלית – כל אלו גרמו להוצאות ענק של הוועד האולימפי".
