ביום שבת יייערכו משחקי חצי הגמר, אירוע הפיינל פור, של טורניר המכללות. במשחק הראשון ייאבקו קנזס המדורגת ראשונה נגד וילאנובה, אבל לאף אחד חוץ מהאוהדים השרופים, לא ממש אכפת מהמשחק הזה, מפני שלמנה העיקרית של הערב נקבל את אחת היריבויות הגדולות בספורט האמריקאי. צפון קרוליינה נגד דיוק, במשחק שיכול להיות המשחק האחרון של מייק ששבסקי, מאמן דיוק.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
לדרבי של דרך הטבק יש עבר וסטטיסטיקות ושיאים ומשחקים לפנתאון, אבל מדובר בהרבה יותר ממשחק כדורסל. רק 15 קילומטר על כביש 15-501 מפרידים בין שתי האוניברסיטאות הללו, אבל בחמישה עשר הקילומטר הללו נמצאת אמריקה כולה: הפוליטית, החברתית, הכלכלית, הגזעית. מלחמה אידיאולוגית על שאלת ההפלות, על נושא הגרעין, שמרנות מול ליברליזם. הכל התחיל מזמן, והגיע לשיאו תחת ששבסקי מדיוק ודין סמית מצפון קרולינה. סיום הקריירה של ששבסקי (שהובס במשחק האחרון שלו בבית, על ידי צפון קרוליינה כמובן), הוא סיום עידן שלו ושל היריבות הזו, שאולי תמשיך אבל קצת אחרת. ואין מעמד גדול יותר לסיים את העידן הזה מאשר הפיינל פור. ואם זה לא נשמע לכם מספיק דרמטי, אז נוסיף שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיריבות הזאת מגיעה לפיינל-פור - ולטורניר גמר המכללות בכלל.
7 צפייה בגלריה
יריבות היסטורית שמגיעה לשיא. אוהדי דיוק לא בדיוק אוהבים את צפון קרוליינה כפי שהבנתם
(צילום: AP)
"בשנה הבאה תעבדו אצלנו"
הם היו חברים מילדות. אחד מהם הלך לדיוק, השני הלך לצפון קרוליינה, במשחק הראשון ביניהם הם חטפו עבירה טכנית אחרי שירקו אחד על השני שתי דקות מפתיחת המשחק. במשחק אחר, המשטרה המקומית שלחה צוות סיוע של עשרה שוטרים כדי לעצור קטטה בין השחקנים. ולפעמים אוהדים מתלוננים למשטרה על שחקני היריבה בתקווה שיחמיצו את המשחק. בדיוק, אף אחד לא לובש את התכלת של צפון קרוליינה. האוהדים של אוניברסיטת דיוק הפרטית, בני עשירים ושמרנים, שואגים בסרנדה לשחקני ואוהדי קרוליינה, שהיא אוניברסיטה של המדינה: "בשנה הבאה אתם תעבדו אצלנו".
בשבילם זו דיוק היפה מול צפון קרוליינה הסתמית. פעם עלתה הצעה לבנות גן חיות בצפון קרוליינה, פוליטיקאי מקומי הציע פשוט לתחום את האוניברסיטה בגדרות. מנגד, העיתון של אוניברסיטת צפון קרולינה כינה את דיוק "גן עדן לדו פרצופיים", וכתבים בוגרי דיוק המציאו בעיתונים שלהם סיפורים על התרשלות בלימודים של שחקני צפון קרוליינה. זאת שנאה מזוקקת.
עד כמה שהביטוי הזה מוזר, מדובר בשנאה יפהפייה. שתי האוניברסיטאות הצליחו לתעל את השנאה הזו בדיוק למקום הנכון: השעתיים שבהן שוחק המשחק ביניהן. אחת הלכה הביתה מושפלת, השניה עם הראש למעלה עד למשחק הבא. אבל השנאה והדם הרע נשארו על הפרקט. שתי האוניברסיטאות הצליחו לייצר הצלחות, וקו בלתי פוסק של שחקנים ל-NBA. הרבה סיימו את התואר שלהם, הרבה שיחקו בחו"ל, הרבה סיימו את קריירת הספורט שלהם בשתי האוניברסיטאות והפכו לסתם אזרחים טובים ושומרי חוק, עובדים ובעלי משפחות.
"אתה תמיד תהיה הילד שלי", אמר מייקל ג'ורדן (בוגר קרוליינה) לכריס קולינס (הבן של דאג קולינס, מי שאימן את ג'ורדן), "אבל עכשיו, אחרי שחתמת בדיוק, אני לעולם לא אדבר איתך". כל עונה גרועה יכלה להישכח בקלות אם ניצחת את היריבה השנואה, ניצחת את כל המשחקים בעונה, והפסדת פעמיים במשחק הזה? מדובר בעונה טראגית. יש שחקנים שמעדיפים ללכת לווייק פורסט או לצפון קרוליינה סטייט רק כדי לא להיות מעורבים ביריבות פסיכוטית כזו שיכולה להגיע לחמש פעמים בשנה.
דלק של שנאה הניע למצוינות
דין סמית' ומייק ששבסקי הגיעו בשלב דומה בקריירות שלהם לאוניברסיטאות, הם התקשו בהתחלה, ואחר כך התקשו בלהביא תארים. שניהם הם שיעור בניגודים. ששבסקי הוא בוגר מכון צבאי, שמרן, שנתן לשחקנים שלו לשחק כדורסל הרבה יותר חופשי מהכדורסל הדי שמרני של סמית הליברל-דמוקרט, שדיבר בצורה פתוחה על המלחמה באטום, ועל הצורך באינטגרציה. שניהם הרימו את היריבות הזו לרמות מיתולוגיות עד ששבסקי אמר שהוא ממש מתפלל שהן לא ייפגשו בגמר טורניר המכללות, "מפני שזה יהיה דכאון למפסידה שנה אח"כ".
אוהדים של קרוליינה מספרים לילדים שלהם שהצבע בשמיים הוא בדיוק כמו צבע התלבושות של צפון קרולינה, מספרים לתינוקות שלהם בלילה שיש סיבה לכך שהכינוי של דיוק הוא "השטנים הכחולים". אוהדים אמריקאיים פטריוטים של דיוק מספרים איך במהלך המלחמה הקרה, כשדין סמית אימן את הנבחרת האמריקאית לאולימפיאדת 1976, הם החזיקו אצבעות עבור הרוסים. מדובר באלכימאות מופלאה: דלק של שנאה שהניע את שתי קבוצות הספורט לעליונות ומצוינות ספורטיבית בלי לשבור את החוקים.
אלפים מהסטודנטים בדיוק חונים באוהלים מול משרדי הכרטיסים במשך חודשים בכפור של אפס מעלות כדי להשיג כרטיס למשחק. זה לא היה כרטיס למשחק, זה היה כרטיס לשעתיים שבהן יכולת להוציא את כל הרעל, הארס, השנאה והרוע שלך, ולכולם זה נשמע נורמלי. "לשאוף, לנשוף", הם צעקו במשך משחק שלם לשחקן ששיחק עם בעיות בריאה, כל פגם של שחקן, כל רקע משפחתי שברירי הפך לאדים של רעל. אוהדי קרוליינה גנבו את הרשת שאותה גזרו שחקני דיוק אחרי הזכיה באליפות ב-1991 האבידה נמצאה יום לאחר מכן באיזור ציבורי באוניברסיטת צפון קרוליינה. לידה, על קיר, מישהו כתב בגיר: "אני לעולם לא אגנוב מזכרות של דיוק". 100 פעם. אוהדי דיוק המציאו את הקריאה "אייר-בול", כששחקן יריב זורק בלי לגעת בטבעת.
סמית תמיד גייס שחקנים טוב יותר מששבסקי. מייקל ג'ורדן, ג'יימס וורת'י וסם פרקינס הביאו לו את התואר הראשון שלו. אחריהם הוא גייס עוד שורה של סופרסטארים אבל התייחד בעיקר בעובדה שהוא הצליח להביא ל-NBA שחקנים עם כשרון יותר מוגבל. ששבסקי התחיל את גיוס הכוכבים שלו באמצע שנות השמונים עם דני פרי, והמשיך עם בובי הארלי, כריסטיאן לייטנר, גרנט היל ואלטון ברנד. השחקנים של ששבסקי היו כוכבי מכללות שכמו תמיד שיחקו מתחת לציפיות מהם ב-NBA. הטענה העיקרית נגדו היתה שהוא חוטא לתפקידו כמחנך בבית ספר: הוא לקח אליפויות וניצח מאות משחקים, אבל לא באמת הכין אותם וקידם אותם לקריירה מקצוענית.
הריקוד האחרון של ששבסקי
אריק צ'רץ' יודע כמה המשחק בשבת גדול. לצ'רץ' היתה מתוכננת הופעה ביום שבת בסאן אנטוניו. כל עשרים אלף הכרטיסים נמכרו מראש. צ'רץ' התקשר למארגנים אחרי ששתי הקבוצות עלו לפיינל פור והודיע להם ולרוכשי הכרטיסים שההופעה תתבטל בגלל שיש משהו הרבה יותר גדול, אלוהי במימדים של ספורט, שהולך להתקיים בשבת. מה שבאמת מטורף בסיפור הזה הוא שלמרות שהוא נולד בצפון קרוליינה, צ'רץ' לא גדל ליד היריבות ולא למד באף אחת מהאוניברסיטאות.
ב-2007 הוציא וויל בליית' ספר שתיאר מנקודת מבטו של אוהד (בליית' בעצמו ומשפחתו, אוהדי קרולינה שרופים) והאיבה האובססיבית שלהם מכל מה שהריח דיוק או ששבסקי. מדובר באחד מספרי הספורט הטובים ביותר שקראתי, אבל מדובר בטוח בספר הספורט עם השם הטוב בכל הזמנים: "לשנוא מישהו ככה, זה להיות מאושר לעד".
מייק ששבסקי רוצה לסיים את הקריירה שלו עם אליפות שישית, מספר שישווה את דיוק למספר האליפויות של צפון קרוליינה וינקום בה על ההפסד האחרון. רק ארבעים דקות (ועוד גמר, אבל מי סופר) מפרידות בינו לבין ההישג הזה. ארבעים דקות ועולם שלם של שוני. ציבורי מול פרטי, חברתי מול תאגידי, בשכנות גיאוגרפית, והכל מתועל למצוינות ספורטיבית של עשרות שנים.
היריבות התחילה באופן רשמי ב-1920, הפכה ליריבות מרה לפני שישים שנה, והגיעה לשיאה בשנות השמונים. כעת, כאמור, היא סוגרת פרק חשוב בתולדותיה, אבל היא לעולם לא תסתיים. לבחור בצפון קרולינה או דיוק זה לא כמו לבחור בשחקנים, נצחונות או אליפויות, זה לבחור בפילוסופיה של החיים, איך אתה מסתכל על דברים, מי הטוב ומי הרשע. "אני אומר את זה בפומבי", אמר הפוליטיקאי ברד מילר מצפון קרולינה, "אם דיוק תשחק נגד הטאליבן, אני אעודד את הטאליבן".
