פרודו וג'וני ג'סטס מתו החודש בהפרש של יומיים. הם חיו 14 שנה יותר מאשר היו אמורים לחיות. לפני 14 שנה הם היו סחורה פגומה. עד החודש הם היו השניים האחרונים שנותרו בחיים מבין 48 הכלבים שהיו חלק מזירת הקרבות של מייקל ויק, אז הקוורטרבק של אטלנטה פלקונס ואחד הספורטאים הגדולים באמריקה. אפילו ארגוני החיות החומלים ביותר חשבו שעדיף להוציא אותם להורג, שהם פגועים פיזית, שהטראומה שחוו לא תאפשר להם לחיות בשקט, שזרע הפורענות של האלימות לא יימחק מהם.
"זאב בודד": כתבות נוספות במדור של זאב אברהמי
כלב אחד אכן הוצא להורג. 47 האחרים מצאו להם בית, הורים, חיים חדשים. הם קיבלו הזדמנות שנייה וניצלו אותה. בשנות כלב, פרודו וג'וני ג'סטס קיבלו בונוס של כמעט מאה שנה. חלק מהכלבים פחדו לצאת מהבית, חלק ייללו בלילות, חלק היו צריכים לשמוע מוזיקה כל היום כדי לא להיתקל בקולות חיצוניים מעוררי זיכרונות. אבל הם חיו ופרצו דרך: כלבים, כך התברר, יכולים לחיות גם אחרי הטראומה הרגשית האלימה של השתתפות בקרבות עד המוות.
"את הילדים שלי אחנך לא לזרוק רחוק או לרוץ מהר, אלא אלמד אותם להיות טובים לבני אדם ולבעלי חיים, להסתכל למישהו בעיניים כשהם מדברים איתו, לבקש עזרה כשהם צריכים, לא כמוני"
זה סיפור, אם כן, על הזדמנות שנייה. גם למייקל ויק עצמו, שיצא מהגטו והלך כמעט הכי רחוק מהמקום שבו נולד, רק כדי להזכיר לכולם כמה המקום שבו נולדת מקועקע לך לנשמה. ויק הביא על עצמו את המעגל האמריקאי האכזרי של לעלות לפסגה הכי גבוהה, רק כדי ליפול הכי נמוך, לשבת בכלא, לשרוד, ולחזור ולטפס על הר החלום האמריקאי כדי לספר על הסיפור הכל-אמריקאי, התנ"כי, של הזדמנות שנייה וגאולה.
המטבע החשוב של הגטו
קיים קו כמעט בלתי נראה בין להיות מפורסם לבין להיות מפורסם לרעה. מייקל ויק חצה את הקו הזה ב-2007. עד אז הוא שינה את האופן שבו פוטבול משוחק. ויק נראה כמו שחקן שנלקח מתוך משחק וידיאו. שני הקוורטרבקים הכי דומיננטים היום, פטריק מאהומס ולמאר ג'קסון, לא היו נולדים, לא היו מעזים להיות מי שהם היום, אלמלא ויק סלל את הדרך. כשוויק שיחק, זה נראה כאילו יצא מקו ייצור של חיישני חשמל. היום זה נראה טבעי.
אבל ויק, כמו אלן אייברסון לפניו, היה גם הילד מניופורט-ניוז בווירג'יניה, שהתושבים שלה אוהבים לקרוא לה "ניופורט בד ניוז". זה מקום של עוני, וסמים, וסיפורים קשים, מעגל אכזרי של אמריקה השנייה. מקום שאפילו אם תפרוץ מתוכו ותגיע עד לחלל, הוא תמיד יצליח לפרוט לך על מיתרי הזיכרון, ימגנט אליך את ההאשמה הלא גלויה של "אל תשכח מאיפה באת", ישאב אותך אליו, אל מעבר לקו שמפריד בין סוגי הפרסום. "כשאתה גדל בגטו, כשאתה ילד מהגטו", אמר פעם ויק, "אתה לא רוצה אף פעם לעזוב".
קוורטרבקים שחורים כמו פטריק מאהומס, למאר ג'קסון, קיילר מארי וראסל ווילסון גדלו על רגעי השיא של ויק. הוא ביסס מציאות חדשה אצל קוורטרבקים שחורים: הם לא צריכים להיות לבנים
הפרסום, ההצלחה, הדולרים עשו את זה הרבה יותר גרוע. הם פיתחו וחיזקו אצל ויק את חטא היוהרה, את המחשבה שכמו במגרש - אף אחד לא יוכל לגעת בו. הוא חזר לגטו. פוטבול ו"נייקי" הפקידו בחשבון הבנק שלו יותר כסף ממה שהיה יכול לחלום עליו. הוא קנה ביחד עם חברי הילדות עשרות כלבים ואימן אותם כדי שינצחו בקרבות כלבים נגד בעלים אחרים. ויק לא היה צריך את הכסף. בגטו יש מטבע הרבה יותר חשוב: היוקרה, להיות גבר, ווינר במשחקים של הגטו.
תא מלא ג'וקים וחלומות על 130 מיליון דולר
אמריקה הזדעזעה. ויק ישב 18 חודשים בכלא פדרלי. שוטף את הרצפה במשמרת חצות, ישן בתא מלא ג'וקים. חולם על החוזה של 130 מיליון דולר לעשר שנים, חוזה שהפך אותו לשחקן היקר בליגה.
כשיצא מהכלא, אטלנטה כבר בחרה קוורטרבק אחר. ויק היה סחורה פגומה. הוא היה מרושש. משפחתו עזבה אותו. מאמנים שדיברו איתו הרגישו שהוא עדיין לא מלא סליחה, שהוא לא לוקח את האשמה לעצמו, שהוא לא מרגיש אחראי.
רק אנדי ריד, היום מאמן קנזס סיטי, הבין שכדי שזה יקרה ויק צריך עוד צ'אנס, גם לפוטבול, אבל בעיקר לדמות אב, לאנשים שיגידו לו מה לעשות חוץ מלנצח עבורם משחקים. ריד, שאימן אז בפילדלפיה, החליט לקחת סיכון על ויק, ויק קיבל את החופש, המקצוע והמשפחה שלו בחזרה.
הוא התנדב כדובר של ארגונים לזכויות בעלי חיים. "אני יכול להשתמש בהרבה תירוצים: שהייתי צעיר, שלא היה אף אחד שהיה אחראי עליי והשגיח על מה שאני עושה", אמר ויק, "אבל זה הכל עליי. אני הבאתי את זה על עצמי. אני אשם בזה שהאינסטינקט הראשון של אנשים כלפי השם שלי הוא התעללות בכלבים, אני אשם בזה שמחקתי לעצמי את כל הרגעים הטובים מהזיכרון. שמה שנשאר זה רק זה. הכתמתי את עצמי בכתמים שאין דרך להעלים אותם".
ויק היה הקוורטרבק השחור הראשון שנבחר ראשון בדראפט של ה-NFL. הנהלות, מאמנים וסקאוטים חורשים בעשרים השנים מאז את כל אמריקה וצופים באלפי שעות משחקים בווידיאו כדי למצוא את מייקל ויק הבא.
קוורטרבקים שחורים כמו מאהומס, ג'קסון, קיילר מארי וראסל ווילסון גדלו על רגעי השיא של ויק. הוא ביסס מציאות חדשה אצל קוורטרבקים שחורים: הם לא צריכים להיות לבנים. הם יכולים לשחק עם האינסטינקט שלהם, לנצח עם הידיים ועם הרגליים. עד ויק, שלט במשחק קונצנזוס גזעני לפיו קוורטרבק שחור לא יכול למסור. או במילים אחרות: התרגילים מסובכים מדי בשבילו. עדיף שירוץ.
"אף פעם לא הרגשתי שום לחץ מזה שאני שחור ושבחרו בי במקום הראשון בדראפט כמו פייטון מאנינג", אמר ויק. "היה לי רק הלחץ לנצח, כי אחרת יש מישהו על הקווים שיהיה מוכן אם אכשל".
אחת הבעיות שבגללן מייקל ויק לא הגיע להישגים משמעותיים יותר בקריירה המקצוענית שלו היתה שהקבוצות שלו לא השקיעו מספיק בכישרון התקפי, הן סמכו עליו שיוציא אותם מהצרות. הקללה של להיות כישרוני כמו ויק היא שאתה יכול להרשות לעצמך להתעצל, לא ללמוד את התרגילים עד הסוף. הרגליים שלו והכישרון תמיד הוציאו אותו מתסבוכות. כמעט תמיד. דווקא אחרי הכלא, כשהרגליים שלו החלידו קצת והזדקנו הרבה, ויק שיחק פוטבול הרבה יותר חכם.
הזדמנות שנייה ושלישית
גם אחרי שסיים לרצות את עונש המאסר, גם אחרי שהמשיך להביע את הצער והבושה שלו כלפי מה שעשה, ויק המשיך לשבת על ספסל הנאשמים הציבורי. הרבה אנשים באמריקה חשבו שמדובר בחלאת המין האנושי, אדם שצריך להרחיק לעולם מהעין הציבורית.
אבל רשת פוקס החליטה לתת לו עוד צ'אנס, כפרשן באולפן שידורי הפוטבול שלה. ההימור של פוקס היה מסוכן, אבל היא תמיד הייתה יכולה להיחלץ ממנו באלגנטיות. ההימור של ויק עצמו כבר גבל בהתאבדות. היה ברור שאף אחד לא ישפוט אותו רק על מה שיש לו להגיד בנוגע למשחקים עצמם. במידה מסוימת, ויק לקח את עצמו שוב למטווח הציבורי, כשהוא המטרה.
"אני יכול להשתמש בהרבה תירוצים, אבל זה הכל עליי. אני הבאתי את זה על עצמי. אני אשם בזה שהאינסטינקט הראשון של אנשים כלפי השם שלי הוא התעללות בכלבים"
ויק בן ה-41 מפרשן בפוקס כבר חמש שנים. מוח הפוטבול שלו הוא הצינור שממנו מועבר המידע לאוהדים. "כשהיה לי את זה, לא הבנתי מה היה לי. זה קשה לכל אחד ובמיוחד למי שבא מרקע דומה לשלי", הסביר בעבר. "את הילדים שלי אחנך לא לזרוק רחוק או לרוץ מהר, אלא אלמד אותם להיות טובים לבני אדם ולבעלי חיים, להסתכל למישהו בעיניים כשהם מדברים איתו, לבקש עזרה כשהם צריכים, לא כמוני. זו החובה שלי לחברה שנתנה לי עוד הזדמנויות אחרי מה שעשיתי, לתת לה בחזרה ילדים יותר מחונכים ממני".
ויק לא רוצה שאנשים יזהו אותו לפי הטעויות שעשה והזמן שישב בכלא, וגם לא לפי הזיכרונות שלו מהריצות והזריקות המשוגעות שלו על המגרש. הוא רוצה שיזהו אותו בגלל ההישרדות שלו, והתשוקה שלו לעשות את הדבר הנכון. ועל העובדה שהוא לקח את ההזדמנות השנייה והשלישית שלו וקשר אותן אליו באזיקים. הוא חושב על זה לפעמים כשהוא משחק עם המשפחה שלו בחצר הבית באטלנטה - אשתו, ארבעת הילדים והרוטוויילר לוטוס.
פורסם לראשונה: 13:15, 31.12.21
