מוזר. הפועל ת"א ניצחה העונה בארבעה משחקי דרבי, הישג חסר תקדים. פעם, ניצחון אחד בשנתיים היה נחשב לסנסציה. מכבי ת"א החזירה לה בשני ניצחונות בלבד – ועדיין הצהובים הם אלו שאמורים לעלות לחצי גמר הפלייאוף ביום ראשון, כי חסר להם רק ניצחון אחד נוסף והיריבה פצועה ומותשת.
כמובן שהשנאה בין מחנות האוהדים התפרצה כרגיל גם בסדרה המתוחה הזו, ואפילו היה צורך בהצבת רשת ביציע של הפועל כדי למנוע השלכת חפצים. שום דבר כבר לא מפתיע במערכת היחסים העכורה בין הצדדים. זה חוזר כמעט בכל משחק בין שתי היריבות המושבעות, שמספקות מאבקים מתישים ובמקרים רבים לא ספורטיביים, על המגרש ומחוצה לו, והקיצוניות רק מחמירה. מי שרוצה יכול להתעלם מתהלוכות השנאה שלפני משחקים ולעתים בסיומם, ולהגיד שמדובר בקומץ, במיעוט, אבל איני בטוח שמדובר בכך. דוחות שיפוט עם הערות ברורות וקשות ביותר, העמדות לדין בוועדת המשמעת, קנסות כבדים בבית הדין, משחקי רדיוס ואף עונשי הרחקה אינם כבר מרתיעים אף אחד - וכל צד מאשים את השני.
השבוע נזכרתי בדברים שאמר "מר כדורסל" יהושע רוזין בהיותו מאמן מכבי בסיום הדרבי המכריע לאליפות ב-1967, בו ניצחה הפועל 67:70 - אבל חסר לה עוד סל למאזן הכללי כי בדרבי הקודם מכבי ניצחה 63:67. "הפועל החמיצה תואר, זה יותר חשוב מהזכייה שלנו" - כך אמר רוזין אחרי המשחק, וחשוב לדעת שהוא הקריב את הסיכוי לניצחון באותו משחק רק כדי שהפער יישאר נמוך והפועל לא תקבל הזדמנות נוספת בהארכה. לכך נגיע מיד, וגם לכך שהמשחק המדובר היה בכללו מאוד לא ספורטיבי, אפילו אלים, הייתי אומר.
5,000 כרטיסי הכניסה לשני משחקי ההכרעה (שניהם התקיימו ביד אליהו) אזלו כמובן במהירות, מה שיצר שוק שחור תוסס מאוד בו המחירים טסו לשמיים. מכבי ניצחה כאמור במשחק הראשון בסוף מאי, עם 20 נקודות ו-19 ריבאונדים של תנחום כהן-מינץ מול 16 של גרשון דקל ורמי גוט. הגומלין נקבע להיערך 11 יום מאוחר יותר - אבל נדחה בגלל תקופת ההמתנה ולאחריה מלחמת ששת הימים. ב־22 ביולי חודשה הליגה, ושלושה ימים מאוחר יותר התקיים המשחק המכריע, שלא היה פשוט עבור שני השופטים החיפאים ברוך שומינר ויצחק פיסטינר (אז עוד לא שפטו בשלישיות). כהן-מינץ, שחקן מאוד ספורטיבי ושקט בדרך כלל, הטיח את משקפיו בפיסטינר אחרי שנשרקה נגדו עבירה, למרות שהפוסק היה בכלל שומינר. מנגד פרץ למגרש מהספסל אורי שטרן, וכשהשוטרים הרחיקו אותו הוא פגע באחד מהם וגרם לסערה.
נראה היה שהפועל בדרך לניצחון בהפרש הדרוש, אחרי שעלתה ליתרון 13 נקודות והצליחה להצר את צעדיו של טל ברודי במחצית השנייה, אבל החטאה אחת של ברודי הייתה זו שדווקא עלתה לאדומים בתואר. בפיגור 68:66, ברודי נשלח לקו ויכול היה להשוות את התוצאה. הוא קלע את הזריקה הראשונה, אבל בהוראת רוזין החמיץ במכוון את השנייה – כדי למנוע מצב בו המשחק יסתיים בשוויון 68:68 ובהארכה הפועל תשיג את הניצחון בפער חמש הנקודות שהיה דרוש לה. ברודי הודה בשבוע שעבר: "אני לא זוכר מתי הפסדנו להפועל ומתי החטאתי בכלל מהקו... זו הייתה העונה הראשונה שלי במכבי ת"א. אני מתאר לי שאם הסיפור הזה התפרסם הוא אמיתי". מי שנשמע נחרץ יותר הוא עמירם שפירא, שכיהן עשרות שנים בתפקידי ניהול בכירים בנבחרת ישראל ובהפועל ת"א, וזוכר היטב את אותו הדרבי: "יהושע שאג לטל להחטיא, כל מי שהיה בתחום המגרש שמע אותו". בלי סלים לשלוש נקודות, שאז עוד לא היו בתוקף, להפועל נותר רק לקלוע סל נוסף מידי דוד קמינסקי – עליו שחקני מכבי לא ניסו לשמור – ולהשיג ניצחון שכולו הפסד.
זה לא היה המשחק האחרון באותה עונה, אבל מכבי ניצחה את הפועל ירושלים ומכבי חיפה בשני מחזורי הסיום ולא נתנה להפועל צ'אנס לעקוף אותה. החטאה מכוונת? חוסר ספורטיביות בהיעדר השמירה? נו, מי זוכר בכלל משהו חוץ מהעובדה שזה הסתיים באליפות. בשביל זה אני פה.
