ברזיל היא מולדת הסמבה. אתה יכול לעמוד בתחנת אוטובוס בריו דה ז'יינרו ולראות אישה מבוגרת רוקדת לידך וזה יהיה נורמלי לגמרי. כמוהו גם הקפוארה - ריקוד המשלב לחימה. ככה זה העם הברזילאי: נולד לרקוד. בכדורגל, הברזילאים רוקדים גם על המגרש. כלומר הם רוקדים פיזית בדרך מהאוטובוס לחדרי הלבשה, ורוקדים מילולית על מגרש הכדורגל, עם טקטיקה וטכניקה ששמורה להם בלבד.
לעיתים זה נתפס כאומנות, לעיתים כזלזול בעיני היריבים - אך תמיד זה עשה בסגנון ששבה את לב הצופים. ברזיל של שנות ה-90 וה-2000 זכורה על שלל כוכביה ותאריה. לנבחרת של אותן שנים היו את השחקנים הטובים בעולם, כמו רונאלדו, רונאלדיניו, רוברטו קרלוס, ריבאלדו, קאקא ועוד. היא הגיעה לגמר המונדיאל 3 פעמים ברציפות: זכתה ב-94 מול איטליה, הפסידה ב-98 מול צרפת וזידאן וניצחה את גרמניה ב-2002 על הדרך הוסיפה קצת אליפויות אמריקה (קופה אמריקה) ב-1997, 1999, 2004 ו-2009.
אף אחד לא רצה לפגוש את הסלסאו בשום מצב. וממונדיאל 2010 - משהו קרה. יש שיגידו שהפרישות של רונאלדיניו, רונאלדו ריבלדו וחבריהם לדור הזהב היה בלתי ניתן לשחזור. שחקנים כמו רוביניו וקאקא התקשו לסחוב את הנבחרת לבד ללא כוכבים לידם והיא הודחה ברבע הגמר. מונדיאל 2014 היה אמור להיות נקודת המפנה - המונדיאל שנערך על אדמת ברזיל ואליו גם הגיע ניימאר - התקווה החדשה. בגיל 22 ושנה אחרי שחתם בברצלונה כולם תלו תקווה בפלא הברזילאי שיוביל את הנבחרת לאליפות עולם ראשונה מאז 2002. בשלב הבתים ניימאר כיכב עם 4 שערים וברזיל עלתה בקלות לשמינית בזכות ניצחונות בשיניים על צ'ילה וקולומביה שהביאו אותה עד חצי הגמר מול גרמניה האימתנית. שם, בלי שום התרעה, ברזיל ספגה את ההשפלה הגדולה בתולדותיה – 7:1.
הנבחרת הברזילאית לא התאוששה גם מזה ובמונדיאל 2018 הודחה ברבע הגמר מול בלגיה. ניימאר מאז הפך לשחקן עצלן, כבוי וכזה שרוצה יותר לחגוג ולשחק פוקר מאשר כדורגל.
כיום - 6 שנים אחרי, הנבחרת נמצאת הרחק מאחור. גם הריקודים המאולצים אחרי שערים הפכו למאוסים בגלל יכולת רעה, ונבחרת חסרת ברק. שחקני מפתח כמו ויניסיוס לא מצליחים אמנם לסחוב אחריהם את כל הנבחרת, אך חמור מכך - נראה שאין ״רונאלדו״ או ״רונאלדיניו״ חדשים באופק. דוגמה כזו אפשר לראות במלכי השערים של הנבחרת. מתוך העשרה הראשונים, 5 היו שחקני שנות ה-90/00: רונאלדו (62), רומאריו (55), בבטו (39), ריבאלדו (35) ורונאלדיניו (33). ורק אחד מה-14 שנים האחרונות: ניימאר. את הנבחרת של שנות ה-2000 כנראה ברזיל לא תשחזר לעולם, אך התשוקה תמיד תישאר שם. הבעיה היא שעם מסורת וקהל נלהב בלבד אי אפשר להביא תארים, ואם לא יגדלו בברזיל שחקנים שמחויבים לנבחרת, ולסמל - יחכו שם עוד 20 שנה עד לתואר הגדול הבא.
הכותב הוא מייסד פודקאסט בק טו בק
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
