ב־NBA מתמחים בזה – טקסים מפוארים לכבוד כוכבי עבר שהגופייה שלהם עולה לגג האולם. זו הדרך המקובלת והמרגשת להגיד תודה לשחקן שנתן הכל עבור קבוצה מסוימת. באירופה נהגו לעשות את זה מעט אחרת: לא היו מחכים כמה שנים אחרי הפרישה, אלא שנבחרת כוכבי היבשת הייתה מופיעה למשחק הפרידה של כל סופרסטאר שנתן במשך שנים את הטון בקבוצות ובנבחרות הלאומיות. בדרך כלל זכו לכך רק המיוחדים באמת, אלו שהופיעו לפחות פעם אחת בנבחרת אירופה. פיב"א הייתה מארגנת את האירוע, אחד מהגדולים בכדורסל היבשתי, והרבה דמעות היו נשפכות בכל פעם שמשחק כזה היה יוצא לפועל. המפעל הזה כבר נעלם, גם בגלל הפעילות הענפה בקבוצות שלא תמיד מוצאות תאריכים פנויים, וגם בגלל הפיצול בין פיב"א אירופה ופיב"א עולמי והתנגדות ה־NBA לשחרר שחקנים אירופים בעיצומה של העונה.
מורי ורבי, העיתונאי והפרשן משה לרר ז"ל, סיפר לי אינספור חוויות מהפעם הראשונה בה ישראלי זומן לנבחרת אירופה – כבוד שקשה לתאר באותה תקופה, ולמען האמת, גם אם זה היה קורה היום היינו מתרגשים. זה קרה ב־1964, כאשר אחד הכדורסלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים, תנחום כהן־מינץ ז"ל, יצא למדריד עבור מפגש כזה, ולרר ליווה אותו. תני התבלט בזכות גובהו, 2.04 מ', מה שהפך אותו לענק אמרתי באותם הימים. ההתרגשות של יו"ר מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א דאז, צבי אבידן ז"ל (אביו של אמנון, כדורסלן העבר ויו"ר הוועדה המקצועית במועדון), שהצטרף לתני בנסיעה, הייתה כ"כ גדולה עד כדי שנישק את דלת הכניסה בהגיעם למתקן של ריאל ואמר: "אתה מתאר לך שאני, הרשל גולדברג (שם הולדתו בעיר סיסלביץ' בליטא), הגעתי איתך ועם תני למעמד השיא של הכדורסל האירופי?".
עד כמה המעמד הזה באמת מרגש ובלתי נשכח חשתי בעצמי 16 שנה לאחר מכן, בספטמבר 1980, כאשר הכוכבים הגדולים של אירופה הצדיעו ביד אליהו לטל ברודי – האיש שהגיע עם נבחרת ארה"ב למכביה, התאהב בארץ ובהמשך עשה עלייה, בנה כאן את ביתו וזכה (ועדיין זוכה) להמון הערצה. הנבחרת הגיעה לפגוש את מכבי ת"א עם כוכבים על טהרת מערב היבשת, כי המלחמה הקרה הייתה בשיאה והכדורסלנים מהמזרח, מהגוש הקומוניסטי, נדרשו שלא להגיע לישראל בגלל ניתוק היחסים והחרם.
לרוב, אלה היו אירועים שאנשים נלחמו כדי להשיג אליהם כרטיסים, בכל מחיר, ההצגה הכי טובה בעיר שחשוב להיות בה כדי לספר לחברים: ראיתי את נבחרת אירופה ביד אליהו במשחק הפרידה מטל ברודי. בדרך כלל, המטרה הייתה להופיע בשביל החבר הפורש ולתת שואו לקהל, אבל המשחק הזה נטען במשמעות נוספת: זה היה משחק הבכורה של צוות המאמנים החדש, רודי דאמיקו ועוזרו צביקה שרף, והם התייחסו אליו כמו אל גמר גביע, במטרה להתחיל לגבש את המסלול לעונה שבדרך. גם בצד השני קלטו את העניין, ושיאו של המשחק הגיע לקראת הסיום, כשהשופטים התעלמו מעבירה של מיקי ברקוביץ' על וויין ברבנדר והמאמן האירופי מנואל סאיינס חטף קריזה. את וויין זה פחות הרגיז, ובסיום הוא וחברו הטוב טל (נשארו קרובים) החליפו גופיות. 92:93 למכבי, כשטל עוד מחמיץ את הזריקה האחרונה.
כיף להיזכר בשמות האלה: מיקי קלע 23 נקודות, ארל וויליאמס 22, אולסי פרי 15 ולו סילבר 11. ברבנבדר מריאל מדריד, מהכוכבים הגדולים באירופה באותה תקופה, החזיר ב־23 משלו, חואן אנטוניו סן־אפיפאניו 20, חואן קורבלאן 14 ודינו מנגין 13.אבל התוצאה באמת לא חשובה. מחגיגת אותו הערב אני זוכר בעיקר את הסל הראשון במשחק, אותו קלע אותו, שהעיף עשרת אלפים אנשים לשמיים. טל שיחק בסה"כ 8 דקות, 6 מהן בהתחלה ושתי הדקות האחרונות, אבל הקהל רצה לראות עוד ועוד מהאליל שלו ושאג לא הפסקה את שמו. גם מחוץ להיכל ההמולה הייתה גדולה, והאוהדים כיבדו אותו ביציאה בשאגות "ברודי מלך ישראל".
