היא רק בת 23, התנגדה להשתתף בשיעורי חינוך גופני בבית הספר, אבל שיחה אחת שינתה אצלה את הכל. תחילת הדרך הייתה במרוצי שדה, אך כיום היא נחשבת לאישה המהירה בהיסטוריה על כל סוג של מסלול במקצי חצי מרתון, 10,000 מטר ו-5,000 מטר.
זהו סיפור חייה של הרצה האתיופית לטסנבט גידיי, שלא נכנעה למגפת הקורונה ולמלחמה בארץ הולדתה, נמצאת כיום בכושר הטוב ביותר בקריירה ולא מתכוונת לעצור.
בשנת 2011 סולקה לטסנבט גידיי מבית ספרה במחוז תיגראי באתיופיה בשל סירובה לרוץ בשיעור חינוך גופני. "ממש לא אהבתי מרוצים", היא נזכרה. "הבאתי את ההורים שלי כדי לדבר עם המנהל בתקווה לחזור לספסל הלימודים. הוא הסכים להחזיר אותי רק אם אסכים לייצג את בית הספר ואשתתף במרוצים. הסכמתי באי רצון, רק בשביל ההזדמנות לחזור לבית הספר. אהבתי יותר את הלימודים מאשר את הריצה".
שנה לאחר מכן, כשהיא נעזרת באחיה הבכור שרכב על אופניו והכתיב עבורה את קצב הריצה כדי לשפר את יכולותיה, זכתה גידיי באליפות בית הספר בריצות ל-2,000 ו-3,000 מטר. "ההופעה הזו שכנעה אותי שאולי יש לי עתיד באתלטיקה", סיפרה.
האירוע הזה נשמע מוזר בהתחשב בכך שהילדה המרדנית גדלה להיות אחת מהרצות הטובות בהיסטוריה. לאחר ארבע שנים בלבד, בהיותה בת 17, מצאה עצמה גידיי מייצגת לא רק את בית ספרה אלא גם את ארץ הולדתה. זה קרה באליפות העולם עד גיל 20 בריצות שדה שנערכה בגווייאנג שבסין - התחרות הבינלאומית הראשונה בה נטלה חלק – שם זכתה בניצחון הבינלאומי הראשון שלה בריצה ל-6,000 מטר, כשקבעה זמן של 19:48 דקות. העולם התחיל להכיר את הילדה מתיגראי.
הקשר ההדוק למשפחה ולקהילה
סיפור חייה של לטסנבט התחיל ב-20 במרץ 1998, כשנולדה בחווה המשפחתית, בפרבר של אנדמסקל, כפר במחוז תיגראי באתיופיה. התרבות והסביבה הללו סייעו לגידיי לספוג ערכים של פטריוטיות ועבודה קשה כדי להתמודד עם אתגרי החיים בביטחון ובאומץ. מלבד הוריה, לגידיי יש שני אחים ואחות, כשהיא בת הזקונים.
בעוד אתלטים אתיופים רבים נוטים לעבור לבירה אדיס אבבה כדי להתאמן בתנאים טובים יותר, גידיי בחרה להישאר קרוב לבית הוריה ולהתאמן במקלה (בירת מחוז תיגראי) עם מועדון הריצה המקומי. גם אם התחרתה במדינות אחרות בעולם, חזרה גידיי תמיד לתיגראי.
כזו היא גידיי - קשורה מאוד למשפחתה ולקהילה של תיגראי, בין אם בתיגרנית שהיא השפה הייחודית לאיזור, ובין אם בסימנים מסורתיים של חתכים באזור הגבות. היא לא נשברה, גם כאשר פרצה מלחמה בנובמבר אשתקד במחוז הצפוני ביותר באתיופיה בין החזית העממית לשחרור תיגראי לבין צבא אתיופיה.
נכון להיום, הסכסוך עדיין מתמשך ומערער את היציבות באזור. בבתים אין חשמל, קווי טלפון ואינטרנט, שנותקו על ידי הממשלה, ומחוצה להם התחוללו קרבות אלימים שהביאו לאובדן רב בנפש. שגרת אימוניה של גידיי נפגעה, בין היתר בשל מגפת הקורונה שהשתוללה באתיופיה, אבל היא הייתה נחושה לא לוותר, לדבוק בחלומה להצליח בזירה הבינלאומית ולהסב גאווה למשפחתה ולמדינתה.
המכשולים שבדרך היו זמניים. בתחרות שנערכה בוולנסיה ב-7 באוקטובר 2020 קבעה גידיי שיא עולם בריצת 5,000 מטר, כשעצרה את השעונים על 14:06.62 דקות, שיפור של יותר מ-4 שניות לשיא הקודם בו החזיקה בת ארצה טירונש דיבאבה (קבעה ב-2008 תוצאה של 14:11.15 דקות).
ב-8 ביוני האחרון היא התגברה על השלכות הלחימה והתחלואה כאשר הפכה לשיאנית העולם גם ב-10,000 מטר עם זמן של 29:01.03 דקות. הריצה ההיא זכורה בעיקר הודות לקרב בינה לבין סיפאן חסן, שקבעה על אותו מסלול (כחלק מהמבחנים האתיופיים לאולימפיאדת טוקיו) יומיים קודם לכן תוצאה של 29:06.82 דקות.
בתום הריצה ההיסטורית וההיסטרית, שזכתה גם לגל ביקורות עקב שימוש בנעלי ריצה של נייקי שנטען כי הן משפרות ביצועים בשל הרכב סיבי הפחם שבהן, אמרה גידיי כי היא ציפתה לשבור את שיא העולם ומכוונת אף לרדת מרף 29:00 דקות. בכך, הפכה הרצה הצעירה למחזיקה בדאבל של שיאי העולם במרחקים הללו, ולאישה הראשונה שעושה זאת מאז הנורבגית אינגריד כריסטיאנסן, שעשתה זאת בין השנים 1986 ל-1993.
"אני אף פעם לא נלחצת מהתחרות. ידעתי שאני צריכה לעקוב אחרי הדבוקה המובילה ולהסתמך על המהירות שלי לקראת קו הסיום", אמרה גידיי, שגם החזיקה באותה העת בתוצאה הטובה ביותר בריצת כביש ל-15 ק"מ עם תוצאה של 44:20 דקות, אותה קבעה בתחרות שנערכה בניימכן שבהולנד ב-2019, שיפור של 1:17 דקות מהשיא הקודם שנקבע שנתיים קודם לכן בפראג על ידי הרצה הקנייתית ג'וסלין ג'פקוסגיי.
"אין שום דבר שעוצר ספורטאי זוטר מלהצליח"
"יש אנשים שמאמינים שבימינו קשה מאוד לרצים פחות מוכרים להגיע לרמה הבכירה, אבל אני מאמינה שאין שום דבר שעוצר ספורטאי זוטר מלהצליח בטופ העולמי. למעשה, קל יותר להגיע מהצלחה ברמות הצעירות כי יש מעט לחץ וציפיות כאשר מתחרים עם ספורטאים בכירים", הודתה גידיי, שבטוקיו 2020 זכתה בארד בריצת 10,000 מטר (30:01.72 דקות) אחרי חסן (29:55.32 דקות) והבחריינית חלקידן גזיינה (29:56.18 דקות).
לצד ההצלחה האדירה תוך פחות משנה, המשיכה גידיי לעבוד קשה ולטפח את התחביב שלה - בישול אוכל מסורתי של תיגראי שנקרא Tihlo (כדורי בצק שעורה ממולאים בשר ומתובלים ברוטב חריף) ובעיקר לגלות טוב לב ולסייע לזולת במדינתה, הן באירועי צדקה והן במטרה לתרום כדי לפתח, לטפח ולייצר ספורטאים נוספים ממדינתה - באמונה שישנם כישרונות רבים אותם יש להדריך ולהתוות להם את הדרך כדי לספק להם בסיס להצלחה.
ב-24 באוקטובר היא כתבה עוד פרק בספרי ההיסטוריה כשניפצה לרסיסים את שיא העולם בחצי מרתון (21 ק"מ) ולנסיה, עם תוצאה בלתי נתפסת של 1:02:52 שעות, שיפור של 1:10 דקות מהשיא הקודם שהיה שייך לרות צ'פנגטיץ' הקנייתית, שהשלימה את המרחק בזמן של 1:04:02 שעות. כמה איכותית הייתה התוצאה הזו? כשהמירו אותה לניקוד והשוו לכל שאר המרחקים, התוצאות שהתקבלו היו טובות יותר מכל שיאי העולם המכהנים, כולל זה של פלורנס גריפית'-ג'וינר ב-100 מטר. רק לשם השוואה, שיא העולם במרתון הוא 2:14:04 שעות, והתוצאה המקבילה לשיא של גידיי בחצי מרתון עומדת על 2:11:17 שעות. כן, ההפרש הוא עד כדי כך גדול.
עובדה מדהימה נוספת היא שריצת חצי המרתון הזו הייתה הראשונה של גידיי, לאחר שאת התחרות הקודמת בוולנסיה למרחק הזה היא החמיצה בשל הלחימה במולדתה. "ידעתי שאני יכולה לרוץ בקצב של שיא עולם מכיוון שהאימונים שלי בגובה של אדיס אבבה עברו טוב מאוד. בעתיד אני חושבת להתחרות במרתון, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה לפני המשחקים האולימפיים בפריז 2024, אולי אחריהם. תודה לכל מי שעזר לי להשיג את התוצאה הזו. אני כל כך שמחה לשבור את שיא העולם בחצי המרתון הראשון שלי. תודה ולנסיה, זו עיר נפלאה שהיא כמעט בית שני עבורי", אמרה גידיי בהתרגשות, כשהיא יודעת שהיא שמה את אתיופיה חזרה על ראש הפודיום בריצות הארוכות והסבה גאווה לאומה שלמה.
גם בעידן בו קל להטיל ספק, בין אם בשל ציוד ריצה שמיוצר מחומרים חדשניים וטכנולוגיות מתקדמות, ובין אם בשל אתלטים שנתפסים בשימוש בחומרים אסורים, הישגיה של גידיי אינם רגילים, שכן ההתמדה, העבודה הקשה והמטרות שסימנה מהרגע המכונן בשיחה שלה ושל הוריה עם מנהל בית הספר היסודי בו למדה, הפכו את הרצה האתיופית לדבר הגדול הבא של האתלטיקה העולמית. כעת ניתן רק לחכות ולראות מה היא מכינה לריצות באליפות העולם ובאולימפיאדה בשנים הבאות.
