מקודשת-מחורטטת
ואו נדבר על אלימות. זה נושא רציני, חשוב, כזה שמיד כשהוא עולה הגבות של אלי אילדיס תופסות את הזווית חמורת הסבר והטון הכללי באולפני החדשות הופך מודאג. והתירוץ הפעם: רמזי ספורי הולך מכות עם שי אליאס בעקבות משחק שש־בש שיצא משליטה.
עוד כתבות במדור "סיפור לשבת"
לפי הדיווחים מזירת הקרב, אליאס אפילו לא היה שותף למשחק, הוא רק ייעץ לשגיב יחזקאל ששיחק עם ספורי ומדי פעם גם זרק עקיצות לכיוון האחרון – וזה כבר הוביל להתלקחות אלימה כשיחזקאל ופטריק קלימלה מנסים להפריד בין מחליפי המהלומות. התמונה הזו כל כך הזויה, שאם אתם כותבים שמחפשים סטריאוטיפ כדורגלני כדי להקצין ולהגחיך אותו לטובת מערכון סאטירי, באה המציאות ואומרת לכם: עזבו, לא תצליחו לנצח אותי.
והמציאות הישראלית, בחלקים גדולים מדי שלה והרבה מעבר למגרש, היא אלימה ובוטה ולכן הסיפור הזה חשוב ורלוונטי מעבר ל"פולקלור הכדורגלני". כולנו מכירים כבר בעל פה את הראיונות עם שחקנים שתמיד ישגרו מתישהו את הקלישאה "אני כל כך שונא להפסיד, אפילו בשש־בש אני לא מוכן שינצחו אותי". הנה קיבלנו את מנטרת ה"ווינריות" האולטימטיבית, העדות המובהקת לנחישות נטולת פשרות. זה הקוד, זה הדיבור, מבחינת הכדורגלן זה הסימן לכך שהוא ווינר. הלו, אל תתבלבלו, ברוב המקרים זה בכלל לא מעיד על ווינריות, אלא סתם על אגו שהתחרפן.
לפעמים אתה מסתכל על כדורגלנים במגרש ומזהה מקצה היציע את אותה אגרסיה תובענית, גישת אבו־עלי של מי שבטוחים שהכל מגיע להם, שחייבים להתווכח ולהתנפח אחרי כל תקרית או שריקה (כמה אוהבים בפורומי אוהדים לחפור בסוגיית "חסרים לנו שחקנים רעים") ומבחינתם זה הביטוי הכי מזוקק לווינריות. נו ברור, הרבה יותר קל להסתער באטרף על שופט שלא שרק לפאול מאשר לכבוש גול מ־25 מטר כשכלום לא הולך.
בעיניי, יש קו ברור שעובר מתקרית ספורי מאבד עשתונות במשחק שש־בש לדולב חזיזה מתעמת־מתחזה־רב עם שופטים, לתגרה המונית בין שחקני מכבי חיפה והפועל באר־שבע ועד לפריצת אוהדי בית"ר ירושלים לדשא ופיצוץ טקס הענקת גביע המדינה. מי שרואה בכך רצף אקראי, מתעסק בפסיקים ונקודות ומפספס את התמונה הגדולה.
פסטי-פיניני
עכשיו בואו נדבר על צביעות. דומני שאין חובב ספורט ישראלי - גם אם הוא מהטיפוסים שלא מסוגלים לראות דקה שלמה של כדורסל – שהצליח השבוע להימנע מפסטיבל הפרישה של גיא פניני. זה היה ארוך, מקיף וכצפוי גם דביק להפליא. לרגע חששתי שאפילו אם אברח לנטפליקס יארוב לי שם איזה "ריקוד אחרון של גיא" או משהו בסגנון, אבל בסוף הצלחתי למצוא דרמה אסייתית שלא הוזכר בה מספר 10 בצהוב־כחול.
ואילו מילים חזרו והידהדו לאורך כל הפסטיבל? ווינר ומכביזם. כן כן, גם פה הועלו זכרונות וסופרו הסיפורים שפיארו את הווינריות נטולת הפשרות של פניני. פה ושם הוזכרו שערוריות, תקריות אלימות וקללות קיצוניות ("נאצי, סרטן בראש, אבא שלך ימות") שסינן תוך כדי משחק ליריבו יהונתן שולדבראנד, אבל דומה שזה נועד רק כדי לסמן "וי", והפרשיות הבעייתיות נבלעו וטושטשו בתוך חגיגת ההלל המפנקת.
כאילו מדובר במשובת נעורים חד־פעמית ולא בהתנהלות מכוערת שחזרה בווריאציות שונות. הגישה הבעייתית יותר היא זו שראתה בתקריות האלו (בסיפור שולדבראנד כולם עטו את הארשת המזועזעת) את ה"ווינריות המכביסטית", ששואפת לנצח בכל מחיר ופניני היה עבורה הפרזנטור האולטימטיבי.
וזהו עיקר הקושי ופה נחשף עומק הצביעות. כי אם כלפי חוץ אנחנו - בעלים, מאמנים ותקשורת - מגנים אלימות, פאולים מלוכלכים וטראש־טוק מטונף, אבל כלפי פנים משדרים בקריצת עין שזו בעצם הווינריות שאנחנו מעריכים ומצדיעים לה, אז מה הסיכוי שמשהו בכלל ישתנה?
אותם אנשים שציקצקו וביקרו (בצדק) את התקרית האלימה בין ספורי לאליאס, ידעו גם בחלוף הזמן להעלים עין מהתקריות האלימות של פניני בשמה של איזו ווינריות מקודשת־מחורטטת (שכאמור, הרבה פעמים הן לא יותר ממפגן של אגו חסר שליטה).
ולכן, אל תתפלאו אם בעוד 15 שנה, נניח, בפסטיבל הפרישה של ספורי, התקף הזעם שבו היכה את אליאס יהפוך לאנקדוטה חביבה שמעידה על הווינריות של "הכדורגלן שלא מסוגל להפסיד אפילו בשש־בש".
