אם משחקי המוקדמות האחרונים של נבחרת ישראל היו משוחקים בהוליווד ולא בקוסובו, הונגריה ואנדורה, אז יכול היה להיות להם סוף אחד בלבד - קלוז'ר מושלם שבמסגרתו נשזרים כל קצוות הכאב והעצב לכדי שמחה אחת גדולה. על כל הפסד בעולם האמיתי - ניצחון ספורטיבי.
למרבה הצער, התסריטים של החיים האמיתיים נוטים להיות פחות מושלמים מאלו של שוברי הקופות בהם הטוב חייב לנצח.
את השורות האחרונות בסיפור מוקדמות היורו של נבחרת ישראל לא כותבת בהכרח יד אוהבת של תסריטאי חומל, אלא זו הקרה והאכזרית של המציאות. על המסך הגדול, זה היה מסתיים ביורו. על המשטח הירוק, זה עלול להסתיים בדמעות, בהנחה ובעיניו של המתבונן מהצד עוד נותרו מספיק נוזלים להבלים שכאלה.
הנסיבות אולי הטעינו את המשחק במשמעות עודפת, אבל הצרה עם כדורגל הוא שבסופו של דבר, ואפילו אם המשחק נתפש כחלק ממאבק גדול יותר, זה כדורגל. מוטיבציה היא חומר שמתכלה מהר. מה שקובע את תוצאת המשחק הוא לא הערך המוסף, אלא הערך עצמו, ובעולם שמשתנה בלי הרף, שבו נדמה שדבר לא נותר כפי שהיה, משהו אחד בכל זאת נותר כפי שהיה - נבחרת ישראל שנראתה מול קוסובו בדיוק כמו שאפשר היה לחשוד שתיראה גם בנסיבות אופטימליות. היא לא תפספס הזדמנות לפספס הזדמנות, אפילו שכל הכוונות הטובות נושבות במפרשיה.
ההגנה, במקרה הזה מיגל ויטור, עשתה את הטעות האחת שאפילו עמרי גלזר המצוין לא הצליח לחלץ אותה ממנה. ההתקפה, לפני ואחרי פציעתו של שגיב יחזקאל שלא הוסיפה, לא הורגשה. זו נבחרת שהתקשתה מאוד בהתקפה עוד לפני האסון, ומחקרים מראים שטראומה לאומית לא משפרת את יכולת הכיבוש.
המגרש, שנראה יותר כמו שדה שהושקה יתר על המידה מאשר משטח כדורגל, לא סייע להבליט את מה שכן יש לנבחרת - היכולת הטכנית של אוסקר גלוך שכל הקסם שלו טבע בשלוליות. ערן זהבי הוא האינדיבידואל הגדול ביותר בספורט הישראלי, וכך הוא היה במלוא המובן גם אמש - לבד, מוקף בשלושה בלמים שישנו איתו באותו חדר ברחבת קוסובו.
בתסריט ההוליוודי המיוחל, זהבי היה כובש את שער הניצחון במשחקו הראשון בקדנציה השלישית בנבחרת. במציאות, הוא אפילו לא בעט לשער. במדבר שנוצר ללא מנור סולומון וליאל עבדה הפצועים, לא היה מי שיושיע. גם במחצית השנייה, שהייתה בשליטה כמעט מוחלטת של ישראל, עיקר ההזדמנויות היו של קוסובו.
ההפסד הזה הוא לא סוף הסיפור - שלושה ניצחונות במשחקים שנותרו, וישראל ביורו. גם במקרה של הפסד לשווייץ עדיין יש על מה לדבר, גם אם בכפוף לתוצאה בין רומניה לשווייץ. הצרה היא שהמשחק מול קוסובו גם לא התברר כתחילתו של סיפור. הגאולה של הנבחרת עדיין מעבר לפינה, הפינה הרחוקה בעולם.
