בסוף השבוע שיחזר מתיה ואן דר פול ההולנדי את ניצחונו בפריז־רובה, מרוץ בן יום אחד שנחשב לאחד המרוצים הקלאסיים ואולי הפופולרי ביותר בקרב רוכבי האופניים, "מלכת הקלאסיקות" בפי רבים מחובבי הענף. המרוץ, המכונה גם "הגיהינום של הצפון" (קרוי כך על שם ההרס שהיה באזור אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל מתייחס כעת למיקום הגיאוגרפי ולקושי הרב שלו), ידוע בתנאי המסלול הקשים שלו, 260 קילומטר שביניהם מקטעים ארוכים של רכיבה על אבני מרצפת גסות, שהמעבר עליהן מייצר אבק במזג אוויר חם ובוץ בגשם. מדובר במתכון מוצלח לתאונות ונפילות.
וזה לא שענף האופניים זקוק למסלולים מיוחדים וקשים במיוחד כדי להיות עד לאחת התקופות הממש נוראות שלו בכל מה שקשור לתאונות ענק ונפילות כואבות של רוכביו.
3 צפייה בגלריה
ענף שעד לאחת התקופות הממש נוראות שלו בכל מה שקשור לתאונות ענק
(צילום: REUTERS/David Klein)
המסלולים או הרוכבים?
התמונות, 35 קילומטר לסוף הקטע הרביעי במרוץ של חבל הבאסקים בשבוע שעבר, נראו לקוחות מאזור אסונות, לא שיאה של תחרות ספורטיבית. יונאס ויניגור הדני, המנצח של שני מרוצי טור דה פראנס האחרונים, שכב על הרצפה, חבורות על גופו ולצידו אדם שהעניק לו עזרה ראשונה. לאחר מכן הוא הובל על אלונקה, מחובר לצינור חמצן וצווארו מקובע. האבחון: מספר צלעות ועצם בריח שבורים, וריאה חבולה. רמקו אבנפול הבלגי? עצמות הבריח והשכם. פרימוז' רוגליץ' הסלובני יצא בזול: רק שריטות ושפשופים. ג'יי ויין האוסטרלי היה פחות בר מזל: שבר בעמוד השדרה ושבר בעמוד השדרה החזי. למזלו, הוא לא אובחן עם פגיעות נוירולוגיות. אחרים הגיעו לסיבוב בירידה במהירות של 80 קמ"ש ופשוט התעופפו מעל הכידון ושכבו בלי תזוזה על הקרקע במשך דקות ארוכות.
תוסיפו לרשימה את שבירת העצמות בתאונה של ואוט ואן ארט במרוץ בפלנדריה ואת התאונה של לנארד קמנה שהתנגש במכונית בעת רכיבת אימונים בטנריף, וכבר מדובר בתופעה ולא בתאונה מקרית פה ושם. יש הרבה הסברים לתאונות: הטכנולוגיה מתקדמת והמרוצים הופכים למהירים ואגרסיביים יותר, הירידות חדות יותר, הצעירים רוכבים בצורה פזיזה יותר וכדי להגיע למהירות גבוהה יותר הקבוצות והרוכבים עורכים ויתורים בנושאי הבטיחות.
יש הצעות רבות לשיפור הבטיחות: שילוט להגברת הערנות לגבי סכנות במסלול, יציאות נקיות וקהות יותר מסיבובים חדים, הגבלת מהירות הנסיעה, כריות אוויר (קיימים אבות טיפוס לכריות בתוך אפוד הרכיבה או בקסדה), רגולציה של מרחקים בפלוטון, סנקציות קשות יותר נגד רוכבים ובעיקר ביקורת ותשתיות למסלולים בטוחים יותר.
רבים גם הציעו לעבור לפיקוח נוקשה יותר לגבי מה שותים הרוכבים. בעבר הוצא מחוץ לחוק טראמודול, אופיואיד נגד כאבים שיכול לגרום לסחרחורות וישנוניות. ההצעה העדכנית היא לפקח על כמות הקפאין שנוטלים הרוכבים, חומר שגורם להם לעצבנות יתר מצד אחד, וללקיחת סיכוני יתר מצד שני. מה שהמארגנים רוצים ליישם קודם כל הם העיקולים כדי לווסת את המהירות. "זו בדיחה", הגיב על כך ואן דר פול, "הבעיה היא לא במסלולים, הבעיה היא אצל הרוכבים".
הפציעות הן מכה לתדמית של הענף. הן מלוות את הרוכבים גם שנים לאחר שהם פורשים, ובעיקר מכניסות לענף אלמנט שאף רוכב אופניים לא רוצה לרכוב איתו: פחד. כולם גם יודעים שההבדל היחיד בין הפציעות שקרו בחבל הבאסקים לבין פציעות נוירולוגיות או אפילו מוות היו רק עניין של מזל, וכולם יודעים שקו מאוד דק עובר בין מזל לטרגדיה.
עצימת העין לסכנה
יש לומר את האמת: תאונות ונפילות הן חלק מכל ספורט, בטח שברכיבת האופניים, ספורט מוטורי או סקי אלפיני. הן חלק מנוף תבניתו, ואחד הרכיבים היותר חשובים בנרטיב הדרמטי של כל מרוץ. אי־אפשר להימנע מתאונות, אבל אי־אפשר לתת להן להשתלט על הענף. כשמרוץ אחד תובע את גופם של שלושת המועמדים העיקריים לזכייה בטור דה פראנס, הענף חייב לשים יותר דגש על בלמים ואיזונים. הסכנה היא אחת הסיבות שבגללה אנשים נמשכים לצפות ולעקוב אחרי הענף, אי־בטיחות רשלני והיעדר רוכבים עיקריים מהתחרויות יגרום לצופים רבים לנטוש אותו.
עוד דבר שצריך להיאמר הוא שהטכנולוגיה בענף משפרת כל הזמן את בטיחות הרוכבים. בטוח הרבה יותר לרכוב היום בגשם בזכות בלמי הדיסק, ושיפור איכות ורוחב הצמיגים הפך את אחיזתם במסלול לטובה ובטוחה יותר. הבעיה העיקרית, כמעט כמו תמיד, היא פחות המוצר והפיתוחים הטכנולוגיים, אלא הגורם האנושי שרוכב עליו. התחרותיות, הרצון למצות את עצמך, חוסר ההתחשבות, עצימת העין לסכנה.
מארגנים ומנהלי הקבוצות טוענים שהבעיה העיקרית היא המהירות שבה נוסעים הרוכבים, והדילמה הבלתי נפסקת בין הרצון שלהם לטוס על המסלול לבין הצורך להעניק להם כמה שיותר ביטחון. "הפיתוחים הטכנולוגיים", אמר אחד ממנהלי הקבוצות ל"ניו־יורק טיימס", "לא גרמו לרוכבים לנסוע באופן יותר בטוח, להפך. המרוץ בחבל הבאסקים היה על מסלול יבש במזג אוויר טוב. כולם ידעו על הסיבוב שבו אירעה התאונה, והיא בכל זאת קרתה. אין פה שום דבר חוץ מהגורם האנושי".
הדיון בבטיחות הוא קבוע. הוא התגבר לאחר מותו של הרוכב השווייצרי ג'ינו מאדר בשנה שעברה בטור דה סוויס. במקביל קיימת הסכמה רחבה בין הרוכבים, לפיה נפילות ותאונות הן חלק מסיכוני המקצוע וכי כל מה שייעשה, האדם על המכונה תמיד ימצא דרך ליפול.
פורסם לראשונה: 01:30, 10.04.24
