המשחק בין בית"ר ירושלים למ.ס אשדוד יכול היה להיזכר כזה שבית"ר ניצחה בו בזכות עוד בישול גאוני של ירדן שועה לדור מיכה, אבל זה היה משעמם מדי בשביל קבוצה שהיא עבודה תסריטאית שיצאה משליטה. 0:1 על אשדוד? מה מעניין בזה? אז אילי טמם השווה ל־1:1 ומכאן המשחק סטה לחלוטין מצירו.
הוא יכול היה להיזכר כזה שבית"ר ניצחה הודות לשער עצמי של חמודי כנעאן, אבל אז הגיע הדריבל המופלא של האחרון ולאחריו הטעות המופלאה קצת פחות של מיגל סילבה. הוא יכול היה להיזכר כשלישי ברציפות שבו בית"ר ירושלים לא מנצחת, אבל אז הגיע השער של ז'אן מרסלן בתוספת הזמן. הוא יכול היה להיזכר כמשחק שהשחקן החלש ביותר של בית"ר ניצח באופן הדרמטי ביותר. אבל אז הגיע אריאל הרוש, ומי זוכר עכשיו מי נגד מי וכמה ולמה.
זה לא פשוט להיות הרוש בעולם של אוהדי בית"ר. אפשר רק לנחש שמכל הדברים שעברו עליו ב־45 הדקות שעמד עם גבו אליהם, השער של מרסלן היה מהפחות גרועים שבהם. כאשר הסתיים המשחק הרוש היה משוכנע שהוא הפסיק להיות "שוער" וחזר להיות סתם בן אדם. הוא הרי נמצא במכונית ולא בתיבת החמש, עם בגדים רגילים ולא עם נעלי פקקים. הוא והאוהדים שווים. אין "בית"ר" ואין "אקס בית"ר" אם אין דשא - הוא כבר לא כדורגלן שצריך להתנהג כאחד, מקצוען שמצופה ממנו להבליג כפי שמקובל בתיאטרון הכדורגל שבו השחקנים משחקים והאוהדים מקללים. הוא, מבחינתו, היה אדם פרטי שהעבודה רדפה אותו בחוסר הגינות אל מחוץ למשמרת. הרי החלק שלו בהצגה שנקראת כדורגל, ובמסגרתו נדרש ממנו לקבל את המציאות המדומה הזאת שבה הוא "בוגד" או כל מילה אחרת, נגמר.
הרוש האדם צדק בתגובתו. אם יש רגע שבו ספורטאי מפסיק להיות ספורטאי, זה ברגע שבו כשאומרים "איומים" מפסיקים להתכוון לבעיטות למסגרת ומדברים על בעיטות לאוטו. אבל הביקורת הגדולה על הרוש, ובעיקר התנצלותו למחרת, מלמדות שאין דבר כזה, הרוש האדם. הרוש הוא לעולם כדורגלן. כל העולם שלו במה, וחלק מהחוזה הלא כתוב שלו עם המציאות מחייב אותו לקבל כל מה שיזרקו עליו, במגרש או ביציאה ממנו – כל מה שנותר לו לקוות הוא שלא יזרקו הרבה.
זה לא הוגן, דפוק מהיסוד, אבל במקצוע הזה רק לאוהדים מותר הכל. אין להם שמות, הם חלק מהמון, והלהט – שלכאורה משמש כתירוץ להתנהגות פסולה – הוא חלק מרכזי ומואדר בהוויה שלהם. זה הספורטאי שאמור להיות קר רוח, יציב, שיכולתו לעמוד בפני לחצים ולשמור על שלווה היא חלק מהסיבות שעזרו לו להצליח מלכתחילה. אם החופש השמור לאוהדים כל כך קורץ להרוש, הוא בהישג יד – הוא יכול לשים עליו איזה צעיף שיבחר, לעלות ליציע ולעשות מה שבא לו.
ההיסטוריה חוזרת
לפני תשע שנים, כשהיא שבעה כמו שיכולה להיות רק קבוצה שזכתה בשלוש אליפויות ברציפות, נראה למכבי ת"א שהדבר הנכון לעשות הוא להתחיל לחלק אוכל. אז היא העבירה שחקן בן 33 לקבוצה שרק לפני רגע חטפה ממנה שישייה בגמר הגביע, כי מה כבר יכול לקרות. יותר מאדיבות של מנצחים כלפי מהראן ראדי שביקש להשתחרר, זו הייתה יהירות של כאלה. מכבי ת"א לא ראתה בבאר־שבע יריבה רצינית, ובשל כך לא היה לה משנה אם ראדי ישחק שם או, נניח, בסכנין.
כמו עם ראדי בשעתו, כך גם עכשיו. מכבי ת"א החליטה שהיא יכולה להסתדר בלי דן ביטון, ובעיקר – שהיא יכולה להסתדר עם ביטון בבאר־שבע. לגבי הנחת המוצא הראשונה, זה עוד נסבל. מכבי אולי צריכה כל זוג רגליים בעונה כל כך ארוכה עם 16 טיסות ושלב בתים אירופי באורך הגלות, אבל ביטון נופל על תקן יחסית מאויש במכבי. שלושה חודשים אחרי, זו ההנחה השנייה שנראית כמו מקרה קלאסי של היסטוריה החוזרת על עצמה.
ביטון עבר לבאר־שבע ארבעה ימים אחרי שמכבי ת"א ניצחה אותה, במחשבה שבעולם יש רק אותה ואת מכבי חיפה, ולכן זה יכול להיות הדבר הנחמד לעשות, לאפשר את סגירת המעגל של ביטון וחזרתו לקבוצת נעוריו. הקלת הראש הזאת היא גם הסיבה ששבוע קודם לכן שיחררה את מתן בלטקסה לאותה קבוצה. עד לפציעתו, היה שחקן הרכב.
מאז צירופו של ביטון צברה באר־שבע 31 נקודות מתוך 33 אפשריות. בכל המשחקים פרט לאחד פתח בהרכב. מכבי ת"א? היא השיגה 21 בלבד מ־33. כמו עם ראדי, אי־אפשר לטעון שהמוזיקה של באר־שבע נשמעת כך רק בגלל הסולו של ביטון. זה יעשה עוול למנצח ולסימפוניה שלמה. הוא רק אחד מכמה. מבחינתה של מכבי ת"א – אחד יותר מדי.
בעוד תשע שנים, כשאיזה עידו שחר ידפוק על הדלת של מי שזה לא יהיה שיישב שם על הכיסא שבעבר ישבו עליו ג'ורדי קרויף ובן מנספורד ויבקש שישחררו אותו לבאר־שבע, תשתרר שתיקה בחדר. הוא יחשוב לרגע, המנספורד החדש, וינסה להיזכר מאיפה זה מוכר לו. אחרי שלא יצליח הוא יאמר בטח: למה לא, מה כבר יכול לקרות.
הכעס עדיין מטלטל
ערן זהבי סובל במכבי ת"א. "למה הייתי צריך את זה", לבטח היה חושב לעצמו בדיעבד על החלטתו שלא לפרוש, לו רק היה משוכנע שמשהו אצלו לא בסדר ושאת הכעס על המצב הוא צריך להפנות פנימה ולא החוצה. אבל זהבי לא מתוכנת ככה. הוא כועס על ז'רקו לאזטיץ' כשהוא לא נותן לו לשחק, והוא כועס על לאזטיץ' כשהוא נותן לו לפתוח בהרכב אבל מחליף אותו בדקה ה־63 אחרי עוד משחק רע. והוא כועס על העולם כשבדיוק שתי דקות אחרי שהוא מוחלף מכבי מקבלת פנדל שהוא לבטח היה בועט. ואם לא היה בועט, אז אולי היה שם כדי לדחוק את השער השלישי שמכבי הבקיעה אחרי שהפועל ירושלים החליטה לחלק מתנות דווקא אחרי שהוא יצא.
גם על הפועל ירושלים זהבי כועס. או שהיו עושים את זה קודם, או שלא היו עושים את זה בכלל. אבל בדיוק אחרי שיצא?
