ליורגן קלופ יש מקום בטוח בהיכל התהילה של ליברפול. הוא החזיר את המועדון לרלוונטיות, זכה בליגת האלופות והשיב את האליפות לאנפילד אחרי שנות דור ואחרי עונת כדורגל מטריפה. תחת קלופ, ליברפול הייתה במרוץ ראש בראש עם מנצ'סטר סיטי לגבי זהות הקבוצה הטובה ביותר באנגליה. על הדרך, היא גם עזרה לדחוק את היריבה המושבעת, מנצ'סטר יונייטד, למחוזות שבהם הסתובבה ליברפול עצמה עד שהגיע קלופ. ועדיין, ליברפול הייתה צריכה להיפרד ממנו לפני פתיחת העונה.
מלבד ביציעים, ספורט וכדורגל במיוחד, הוא לא מקום לרומנטיקנים או סנטימנטלים, ובטח לא בשנים האחרונות, שבהן הסטטיסטיקה השתלטה על העסק. ולכן, המנהלים של ליברפול היו צריכים ליישם מדיניות עסקית קרה, לתת לקלופ צ'ק שמן בתחילת העונה ולבקש ממנו לחפש מקום אחר. זה לא אנחנו, זה אתה, הם היו צריכים להגיד לו.
קלופ הוא כמו בני הזוג האלו שלא יודעים לסיים יחסים. הוא מהוסס בשנים הראשונות, מתייצב, מגיע לשיאי זוגיות מטורפים בערך בעונה החמישית, ואז מתרסק במהירות בשנה השביעית והאחרונה. זה קרה לו במיינץ. זה קרה לו בדורטמונד. ובינתיים זה קורה לו גם עכשיו, שבע שנים אחרי שהגיע למרסיסייד. היום הוא מגיע לקרב נגד מנצ'סטר סיטי ופפ גווארדיולה (ראשון, 18:30) כשהקבוצה שלו מדורגת רק במקום ה-11 בליגה האנגלית. מאבק האליפות עומד לברוח לו עוד לפני פגרת המונדיאל.
מצרך עם תאריך תפוגה
קלופ עצמו דוחה מכל וכל את "קללת שבע השנים", אבל גם אם לא מייחסים לכך כוחות מטאפיזיים עדיין אי אפשר להתכחש למספרים. באמצע הקדנציה שלו במיינץ הוא העלה את הקבוצה לראשונה בתולדותיה לבונדסליגה. בסוף העונה השישית ירד איתה לליגה השנייה, ואחרי שנה נוספת הם נפרדו. באמצע הדרך עם דורטמונד הוא גונב שתי אליפויות מבאיירן ומגיע לגמר האלופות על חשבון ריאל מדריד. בעונה השביעית דורטמונד מדשדשת בירכתי הליגה בחצי הראשון של העונה. היא שורדת, אבל קלופ הולך.
הבעיה היא לא אצל קלופ. האנרגיה שלו השתמרה בכל מקום חדש שאליו הגיע. הבעיה היא עייפות חומר. קלופ הוא לא טקטיקן גדול. הוא לא גווארדיולה. הוא לא ממציא את עצמו מחדש בכל מקום שאליו הוא מגיע. הוא מביא אותו שטיק. אפשר לדבר על שיטת ה"גגנפרסינג" (gegenpressing – לחץ נגדי) שלו עד מחר, אבל לפני הכל הוא מביא אטרף לחדר ההלבשה וליציעים. שחקנים מוכנים למות בשבילו. מתברר שלמצרך הזה יש תאריך תפוגה. בנוסף לכך, כמו בדורטמונד, הסגל של קלופ מתקשה למלא חללים של שחקנים קריטיים שעזבו, והוא גם עצמו מתקשה לרענן את הסגל.
קל להבין למה ליברפול נפלה בקסמו. הוא הבטיח תארים - וקיים. הוא הרים את האוהדים מהרצפה ומבצורת של תארים שבמהלכה נאלצו לצפות באימפריה של אלכס פרגוסון, והקפיץ אותם לשמיים אחרי שהלכו 30 שנה במדבר הספורטיבי. אבל פתיחת העונה הגרועה ביותר של ליברפול בעשר השנים האחרונות והתבוסה לנאפולי בליגת האלופות העלו סימני שאלה שאיש לא העלה בדמיונו עד תחילת העונה. וכן, גם השביעייה בצ'מפיונס מול גלזגו ריינג'רס החלשה לא הפיגה אותם.
מצד שני, קלופ היה צמוד בשנה שעברה לכל תואר אפשרי. ליברפול הגיעה לגמר אלופות שלישי בחמש שנים. הוא זכה להארכת חוזה עד 2026. האוהדים מנשקים את האדמה שעליה הוא דורך. "זו רק ההתחלה", אמר אחרי שחתם על הארכת החוזה האחרונה. אז זה נשמע כמו איום גדול על יריביו והבטחה גדולה לליברפול. עכשיו זה נשמע קצת אחרת.
לקלופ יש כריזמה עצומה, ואין לו פילטר בין המחשבה לבין השפתיים. כשהגיע לליברפול אמר שהוא רק בא לעזור, אבל הבטיח שליברפול תחזור לזלול תארים בתוך ארבע שנים. אחרי ההבטחה הזו אפשר להבין איזו התרגשות אחזה באוהדי הקבוצה בעקבות ההצהרה שלו לאחר הארכת החוזה, ואפשר להבין גם את גודל האכזבה שלהם מהתוצאות, מהיכולת ומההידרדרות המבהילה בכישורי הכדורגל של מוחמד סלאח (כן, למרות השלושער ההיסטורי שלו נגד אותה ריינג'רס).
ללכת שבי אחריו
לקלופ יש מידה כזו או אחרת מכל אחד מהמאמנים הגדולים של הדור שלו או הדור הקודם. הוא איש רנסנס כמו ארסן ונגר. הוא מסוגל לרתק ולגייס את התקשורת כמו ז'וזה מוריניו. והוא דומה לגווארדיולה: פחות בטקטיקה, יותר בהגדרה שלפיה ניצחונות ותארים הם לא הדבר הכי חשוב בעולם ולא עושים הכל כדי לזכות בהם.
הצורה שבה קלופ שונה מהמאמנים הללו וממאמנים אחרים היא החיבור שלו לאוהדים. אין שם כמעט שום דיסטנס. קלופ הוא לא אחד מהאוהדים, אלא מנהיג דומיננטי של כת האוהדים. קלופ מדבר על ליברפול כעל בית. אוהדים רבים טוענים שהסגל של 2020 שיחק את הכדורגל הכי טוב בתולדות המועדון. ציורים שלו הופיעו על קירות בעיר, ופאבים בעיר נפתחו תחת השם "יורגן בירהאוס", עם ציורי ענק שלו על הקירות. קלופ הפך לשמאן. הוא התבטא בקשר לברקזיט וביקר את אוהדי הקבוצה על קריאות הומופוביות. הוא גרם לאוהדים להתחיל לחלום מחדש, והוא עשה את כל זה בשליש מהתקציב של שתי הקבוצות ממנצ'סטר.
קלופ לא רק שהצליח להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את ליברפול לאחת הקבוצות האהודות באי הבריטי ובעולם כולו, אלא שהביא אותה ליציבות שלא הייתה לו בקבוצותיו הקודמות (אחרי שתי האליפויות הרצופות בדורטמונד הוא הגיע לגמר האלופות, אבל סיים את הליגה במרחק 25 נקודות מהמקום הראשון). מצד שני, ליברפול של אחרי האליפות הוכיחה שהיא עדיין לא מתורגלת לשחק כפייבוריטית, וגרוע מכך - היא לא התחדשה. היריבות שבאו לקחת ממנה את מה שהרוויחה ידעו מה לצפות ממנה.
אבל שוב, את הקשר בין קלופ לליברפול ובסיס האוהדים העצום שלה אסור לחפש בתוצאות. מדובר בקשר כמעט מיסטי, סימביוזה משולשת בין המאמן הגרמני, מועדון הכדורגל והעיר. הוא גרם לאנשים, אפילו לשונאים מושבעים, להתאהב בקבוצה כמו שמתאהבים בו. כמו בכל מועדון, לקלופ הייתה השפעה חיובית ומצחיקה על הקבוצה, והוא הגיע לבנות מועדון שבור.
7 צפייה בגלריה
ליברפול הוכיחה שהיא עדיין לא מתורגלת לשחק כפייבוריטית. פאביניו, נונייס וטיאגו
(צילום: EPA)
ליברפול היא אולי מועדון ענק, אבל צמא לתארים. קלופ מגיע ומביא שנה אחרי שנה את רוברטו פירמינו, סאדיו מאנה ומוחמד סאלח. הוא מתחיל להטריף את היציעים עם הריצות שלו אחרי שערים, פמפומי האגרופים, החיבוקים והוא המנצח של תזמורת של 50 אלף, מקהלת בית המקדש של הכדורגל.
השיטה שלו היא חסרת סבלנות. זה לא גווארדיולה שבונה התקפה 90 דקות. תשיגו את הכדור. באנרגיות. לשיטה אולי קוראים גגנפרסינג, אבל זה רק שם. השיטה היא האישיות של קלופ. הוא לא אינטלקטואל כדורגל עם חליפות של 2,000 אירו. הוא מכונת רגשות עם טרנינג וכובע בייסבול. קלופ צחצח את השיניים שלו בחדר ההלבשה של מיינץ, גווארדיולה למד מיוהאן קרויף.
לשנות את הפסקול
ליברפול הגדולה ההיא, של לפני הפרמייר-ליג וליגת האלופות, הייתה מגנט של תארים. ביל שאנקלי ובוב פייזלי בנו קבוצה עם מסורת שבה כולם נהנים ממאמץ קבוצתי משותף, שגם שיקפה היטב את הזעם והייאוש של ליברפול העיר. במהלך המאה ה-20 ליברפול הידרדרה ואיבדה את מקומה כעיר הנמל המובחרת של האימפריה. אנפילד היה עזובה. בסוף המאה ה-19 הרבה חשבו שליברפול העתידנית, המסחרית והאקזוטית תחליף יום אחד את לונדון. ניו-יורק של אנגליה. היו בה יותר שגרירויות וקונסוליות מאשר בבירה.
רק שהעתיד פסח מעליה, התעשייה עזבה. בין 1930 ל-2001 האוכלוסייה שלה הצטמקה בחצי. וככל שהתאצ'ריזם נגס עוד ועוד בכלכלה ובתרבות הליברפולית, הקבוצה שלה הגיעה לשיאים חדשים. ליברפול הייתה עיר מוכה, מעמד פועלים חסר כל, אבל היא הייתה מלכותית בשני הדברים שחשובים באמת באנגליה - כדורגל ורוקנרול. שנה אחרי אסון הילסבורו, ליברפול זוכה בעוד אליפות, ושובקת.
קלופ קלט את ה-DNA של ליברפול. טרנינג וכובע בייסבול. שגעת. אמוציות. עזוב אותנו מפילוסופיות של כדורגל, אנחנו רוצים עוד תואר לפני שנמות. הוא עשה את זה בעודו מתחרה עם גווארדיולה, שאיתו אסור לך בכלל לעשות תיקו כי לך תדע מתי מנצ'סטר סיטי תיכנס לרצף של 20 ניצחונות. הוא התייחס לשחקנים שלו כ"ענקי מנטליות", והוציא מהם מה שהם לא ידעו שיש בהם. הוא זכה בתארים.
אבל זה לא מספיק. "אני לא יודע לגבי קללת השנה השביעית של יורגן", כתב השבוע דייב, עורך סרטים מליברפול ואוהד שרוף, בבלוג האוהדים של הקבוצה. "אני יודע שהוא לא הולך מפה עד שהוא מביא לנו עוד אליפות, כשהפעם אנחנו באצטדיון כדי להיות עדים לזה". הוא התייחס לכך שליברפול זכתה באליפות ב-2020 במשחקים ללא קהל, בגלל הקורונה. "אני יודע שהתחלנו את העונה בפיגור, אבל אני אומר לכם, אנחנו הולכים לזכות, ואני כותב את זה למרות שאני מאוד פסימיסט".
קלופ הגיע לאחד המועדונים ולאחת הערים עם ההיסטוריה הכבדה ביותר. לא רק הישגים, אלא גם אסונות הכדורגל, כולל זה של הילסבורו שבו הואשמו אוהדי ליברפול לשווא במשך שנים. טראומה ששולבה עם בצורת התארים. קלופ היה צריך לשנות את הפסקול. מ"ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחידי", ל"ניצחון זה נחמד, אבל לא נורא אם נפסיד כל עוד ניסינו מספיק" (מנטרה שדחף לשחקנים לפני המהפך המדהים נגד ברצלונה ב-2019).
עכשיו, אחרי שקלופ הצליח לחלץ את ליברפול ולהשיב אותה למקום הראוי לה בעולם הכדורגל, נותר רק לראות אם הוא יכול לנצח את האויב הכי גדול של כל אחד: הגורל של עצמנו.
פורסם לראשונה: 08:09, 16.10.22
