ענאן חלאילי רגיל ליהנות מיתרון אתלטי מובהק מול כל מגן שמאלי שיש לליגת העל להציע. פערי הכוח המתפרץ בינו לבין המגן הגנרי מבטיחים לחלאילי שימצא את עצמו מספר רב של פעמים במקום שממנו אפשר להכריע את המשחק. המזל של היריבות של מכבי חיפה הוא שחלאילי עדיין לא למד איך לתרגם את המעלות הפיזיות שלו לכדורגלנית מדוברת. הוא רץ, רץ, רץ, רץ, רץ, ונתקע. כמעט תמיד מגיע הרגע, כשצריך למסור את המסירה האחרונה או לבעוט בנגיעה, שמפיל אותו על סעיף טכני. או אז חלאילי נראה כמו אצן ששם את הכתובת הלא נכונה בווייז ובמקום לנסוע להדר יוסף הגיע בטעות לאצטדיון המושבה.
את מה שיש לחלאילי אי-אפשר ללמד, אבל זו בעיה של השחקנים שאינם חלאילי. הבעיה של חלאילי היא השאלה אם הוא יכול ללמוד את מה שאין לו. התשובה תשפיע לא רק על העונה של מכבי חיפה, אלא על הקריירה שלו. בכל הנוגע לסוגיה הראשונה, זה נראה פחות מבטיח. חלאילי משחק בדיוק היכן שעומר אצילי שיחק, וקשה לחשוב על שחקן שפחות מתאים ממנו להחליף אותו. מדובר בהפכים מושלמים. אצילי יתעייף רק מלראות את חלאילי רץ, חלאילי יתבלבל רק מלראות את אצילי מטפל בכדור. אצילי היה ההגדרה לתכליתיות. הוא היה הולך, הולך, הולך, הולך, מבקיע. חלאילי הוא התפלספות על כדורגל שלעיתים רחוקות מבשילה לכדי אמירה.
מה שהובטח לחלאילי כמעט בכל משחק – עליונות פיזית מול כל מגן – לא יכול להתקיים מול הפועל פ"ת. אם יש אחד שיכול לתת לו פייט בקרב-10, הרי זה ז'אן קיניונס, שאלמלא היה אוהב כל כך לבעוט בכדור יכול היה לייצג את אקוודור באולימפיאדה. במקום להיפגש בפ"ת 2024, הם היו צריכים לקבוע בפריז 2024. קיניונס כל כך חזק ומהיר, שאפילו חלאילי לא הצליח להדביק אותו. במקום שהמגן יקבל כרטיס צהוב כי חלאילי השאיר לו אבק, קרה ההפך בדקה ה-36. במחצית השנייה חלאילי הוברח לאגף השני על ידי מסאי דגו, שכבר ראה מספיק.
חלאילי, בשלב הזה, הוא שחקן לא אמין בקבוצה לא אמינה, שדבר לא בטוח אצלה פרט לירוק בחולצה, וגם הוא לפעמים לבן. מכבי ת"א מנצחת בוודאות של לוחות הזמנים של הרכבת ביפן, ואילו אצל מכבי חיפה הכל אפשרי. בדקה ה-41 היא עלתה ל-0:1 מול הקבוצה בכושר הכי גרוע בליגה. מול מכבי ת"א זה היה פסק דין חלוט. מול מכבי חיפה, במשך שש דקות עד להפסקה, הפועל פ"ת הספיקה לכבוש שער, לבעוט כדור אחד לקורה ונוסף למשקוף. בתחילת המחצית השנייה הוסיפה את השני, דבר שטרם עשתה העונה. בהיעדר עבדולאי סק, למסאי דגו יש, אולי, בלם אחד. הוא ממשיך עם שלושה שיחד שווים פחות משניים. דגו חיתן את מכבי חיפה עם המערך הזה בעקבות הניצחון על פנאתינייקוס. אולי הגיע הזמן להתגרש.
בני לם והצל
מכבי פ"ת הראתה לבני לם את הדרך החוצה בתום סיבוב אחד. באמת, אפשר להשתגע, מה יכול היה לם לעשות אחרת ומשלא עשה מובן שעליו לשלם את המחיר? האם הוביל את מכבי ת"א למקום השלישי? האם מכבי חיפה שלו טרם הבטיחה את מקומה בפלייאוף העליון? מכבי פ"ת אמנם ניצחה בתקופתו בארבעה משחקים והפסידה בשישה, ויכול היה להיות נחמד אם הייתה מנצחת בשישה ומפסידה בארבעה, אבל לא כולן יכולות להיות הפועל חיפה. ספגה הכי הרבה שערים בליגה? היא גם כבשה הכי הרבה פרט למכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל באר-שבע. מכבי פ"ת של לם הקדימה חמש קבוצות מהליגה שלה, ונמצאה מתחת לחמש קבוצות מהליגה שלה. היא הייתה חמש נקודות מתחת לבני-ריינה, אבל שש נקודות מעל הפועל פ"ת. היא בדיוק היכן שהיא אמורה להיות – חלק בלתי נפרד מעיסה של 11 קבוצות שאם היו משחקות בלי חולצות, אפילו האוהדים שלהן לא היו מבדילים ביניהן. מכבי פ"ת היא האמצע של האמצע של ליגת העל – הממוצע של הממוצע.
אבל גם זה לא מספיק טוב. כל קבוצה חייבת להיות מעל הממוצע. בעלי הקבוצות הם כמו אמהות – הילד שלהן, הכי טוב. אבי לוזון לא יכול לקבל שהרכב מפואר שכולל את מוטי ברשצקי, ירדן כהן, מאור לוי, אביאל זרגרי, מוחמד הינדי ואחרים יהיה שווה אותו מספר נקודות כמו מכבי נתניה. אז הוא ימנה במקומו, כך מספרים, את רן קוז'וך והתוצאות יהיו בהכרח שונות, הרי כבר יש לכך תקדים. לם אימן את נתניה במשך 13 חודשים לפני שהוחלף בקוז'וך שהחזיק, ובכן, 13 חודשים. לם כבר משתגע. לאיפה שהוא לא הולך, קוז'וך מגיע. כשהוא הולך, הצל שמוטל על האדמה הוא בצורתו של קוז'וך. כשהוא עוזב את הסופר – קוז'וך בדיוק נכנס. כשהוא מתקרב לרכב – קוז'וך עוצר ליד ושואל אם הוא יוצא. כן, הוא בדיוק יוצא.
מימר עף גבוה מדי
ההפסד למכבי נתניה היה השלישי ברציפות של בני-ריינה. בששת המשחקים האחרונים השיגה ארבע נקודות בלבד, ולפניה מפגשים לא מבטיחים מול הפועל באר-שבע בטרנר ומכבי ת"א בבית. בסבירות גבוהה מאוד, זה אומר שבעוד קצת פחות משבועיים תגיע ריינה לטדי למשחק מול בית"ר ירושלים עם רצף הפסדים שרק הפועל פ"ת ומ.ס אשדוד חוו העונה.
היה ותפסיד גם שם, יתחילו לבטח להתפרסם ידיעות על מעמדו המתערער של שרון מימר, שעד לא מזמן היה בגדר הפלא השמיני של העולם, אלכימאי שייצר זהב מהמתכת הזולה של ריינה. זה יתקבל בתימהון, הרי מי ריינה חושבים שהם? באייר לברקוזן? התשובה, ובכן, היא שהם חושבים בדיוק את מה שמימר גרם להם לחשוב. כמו כל שקר שאם חוזרים עליו מספיק פעמים הוא נדמה לאמת, כך גם הצלחה בליגת העל. מתרגלים אליה עד שרואים בה מובנת מאליה ושיקוף מדויק של הסגל ולא, חלילה, הישג פלאי שיש בו כדי ללמד סנגוריה על המאמן גם בעתות משבר.
מימר, לצערו, עף גבוה מדי, כמעט עד לשמש – מקום אחד מתחת למכבי ת"א ומכבי חיפה. הדרך היחידה של מאמן לשרוד עונה שלמה היא לדאוג לפזר את הניצחונות וההפסדים באופן שוויוני. שניים פה, שניים שם – בלי מאניה ובלי דיפרסיה. באופן אבסורדי, עדיף למימר שיהיו לו שלוש נקודות פחות, אבל בלי כתם של רצף הפסדים ארוך שעלול לגרום לבעלים להרגיש שרק זעזוע יציל את הקבוצה מעצמה. קצב צבירת הנקודות הגבוה של ריינה בתחילת העונה – היא לא הפסידה בתשעת המחזורים הראשונים – היה בבחינת אגירת שומן לקראת חורף קשה שהיה כמעט ידוע מראש. השומן הזה אולי ישמש אותה ויעזור לה לשרוד בליגה, אבל הוא לא בהכרח ימנע מהמאמן שלה לרעוב.
