אם יואב למברוזו (21) היה כדורגלן, הסיפור שלו היה מככב בתקשורת. בחור שמצליח באירופה, חותם בקבוצת פאר שמופיעה בקביעות בליגת האלופות וגם זכתה בה לא מזמן, זה יופי של סיפור שנכנס לקטגוריית "גאווה ישראלית". אבל למברוזו הוא כוכב כדוריד, ענף שמעורר הרבה פחות תהודה, בלי וי כחול באינסטגרם ועם 2,200 עוקבים בלבד.
הראיון איתו נערך פחות מיממה אחרי שחתם באימפריית הכדוריד הפולנית, ויוה קיילצה, שזכתה במפעל היוקרתי ב־2016. את המעבר הוא יעשה בתחילת עונת 2023/24, ועד אז ימשיך לשחק במדי לימוז' הצרפתית בתפקיד המרכז. אולי הוא אפילו יספיק לענות לכל המברכים שלא מפסיקים לשלוח הודעות. "היה לי משחק, וההודעה על החתימה יצאה שעה לפני שריקת הפתיחה. חמש דקות אחרי הפרסום, הנייד שלי היה מפוצץ בהודעות. הבנתי שאין מצב שאתרכז ככה במשחק, לכן כיביתי אותו", הוא מספר בהתרגשות. "כשהדלקתי את הנייד הוא לא עבד מרוב הודעות, לא רק מהארץ, גם מפה ומגרמניה בה שיחקתי לפני כן. זה היה טירוף שלא ציפיתי לו. כשראיתי את כל הבאזז שהחתימה יצרה, נפל לי האסימון שעשיתי משהו גדול".
"האולם תמיד מפוצץ"
למברוזו נולד במושב כפר הרי"ף הסמוך לקריית־מלאכי, ואת צעדיו הראשונים בכדוריד עשה במחלקת הנוער של הפועל כפר מנחם, לפני שנסק והגיע עד לפסגות האירופיות.
בהודעה הרשמית על החתימה סיפרת על הביקור שלך בעבר בקיילצה. מה אתה זוכר?
"הייתי שם עם נבחרת הנוער, שיחקנו נגד פולין באותו אולם. ראיתי את המתקן, ולמרות שמדובר במשחק נוער באו הרבה אנשים לצפות. אנשים שם אוהבים כדוריד. חשבתי לעצמי שהייתי שמח לשחק שם גם בקריירת הבוגרים שלי. לשחק בקבוצת ליגת אלופות עם אוהדים כאלה זה מצמרר, אין הרבה דברים כאלה בספורט בכלל".
למה החוזים בכדוריד הם שנה קדימה?
"ככה הקבוצות עובדות, מתכננות את העתיד בין שנה לשנתיים מראש. זה לא אומר שאסור לשחקן לנהל מו"מ עם קבוצות אחרות בפרק הזמן הזה. בדרך כלל המקרה השכיח הוא שאתה חותם לפני סוף החוזה שלך לעוד שנה. גם בכדוריד קונים שחקן שיש לו חוזה כמו בכדורגל ובכדורסל, אבל זה פחות נפוץ".
מה זה בכלל להיות כוכב כדוריד בצרפת?
"לימוז' היא עיר שאוהבת כדוריד והאולם שלנו תמיד מפוצץ. כיף לקבל את ההכרה הזו, גם אם אני לא 100 אחוז מוכר ברחוב. צריך לעבוד קשה בשביל זה. אני אמנם מאוד צעיר, אבל יש לי תפקיד בכיר ויש ממני ציפיות. זה משהו שלא קורה בארץ, גם אם הענף מתפתח פה עם השנים, אי אפשר להרגיש את זה. בהיבט הקבוצתי יש לנו השקות של מסעדות או חברות שפותחות ליין חדש ואנחנו הופכים להיות פרזנטורים. זה נחמד מאוד. גם ברשתות אני מקבל הודעות ותגובות. למדתי צרפתית יחסית מהר".
נתקלת בתקרית אנטישמית במהלך השהות שלך במדינה
"רק פעם אחת, בלילה הראשון שלי בצרפת. בואי נגיד שזאת הייתה קבלת פנים לא הכי נעימה. ישנתי במלון, וירדתי להזמין קפה. המלצרית שאלה אותי מאיפה אני, ועניתי שמישראל. היא ישר ירתה: "ישראל? אתה לא מתבייש במה שהמדינה שלך עושה? גועל נפש!" והתחילה לדבר לא יפה. חשבתי, וואו! לאן הגעתי? למזלי, מאז לא חוויתי שום דבר. להיפך, האוהדים באים למשחקים עם דגל ישראל בשבילי, למרות שאין להם שום קשר אלינו".
"מסוגלים לעלות לאליפות אירופה"
הכדוריד עובר שינוי בשנים האחרונות, כך שאם בעבר גובהם של השחקנים היה דומה לזה של שחקני כדורסל, כעת גם לנמוכים יותר יש הזדמנות. למברוזו, לא הטיפוס הכי גבוה בסביבה (1.72 מ'), מספר על תחילת דרכו בהקשר הזה. "הרבה אנשים חשבו שהשינוי הזה לא יחזיק. זאת האסכולה הישנה. גם בכדורסל יש הרבה Small Ball עכשיו. מעט מאוד האמינו בי בהתחלה, שאגיע לאן שהגעתי. אני תמיד האמנתי ולא התביישתי להגיד את זה לכולם".
האמונה הזו גם הפכה את למברוזו לחלק מנבחרת ישראל, שהייתה רחוקה צמד מפגשים מהעפלה לאליפות העולם. "הפסדנו להונגריה, שהיא נבחרת יותר חזקה מאיתנו. כן עשינו צעד קדימה. פעם לא היו מסוגלים להתמודד עם נבחרות ברמה הזו", הוא אומר בגאווה. "אין פה מספיק שחקנים, וקשה מאוד להיות שווים לנבחרות שיש להן 'עודף' שחקנים ואינספור קבוצות ילדים ונוער. אנחנו מסוגלים לעלות לאליפות אירופה, מתקרבים לשם. אני מאמין שנעשה את זה בשנים הקרובות".
למברוזו מפרגן לטיפול בשחקני נוער בישראל ומסביר שהודות ל"פרויקט גרמניה", במסגרתו שלח האיגוד לפני מספר שנים את שחקני הנוער הטובים ביותר (ביניהם למברוזו) לגור ולהתאמן שם, ישנה התקדמות: "חד־משמעית הנבחרת התחזקה בזכות הפרויקט. הנה, הגענו לשני משחקים מכריעים ומתחנו את ההונגרים עד לקצה. היינו צמודים אליהם עד עשר דקות לסיום משחק הגומלין שם, ובדרייב־אין ניצחנו. רואים את הפירות שהלגיונרים מניבים".
ציינת את אליפות אירופה, אז זו המטרה הבאה?
"כן. אני חושב שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. אנחנו לא פייבוריטים, אבל מסוגלים. 24 נבחרות עולות לשם. אני מקווה שזה יוכל לקרות כבר בקמפיין הקרוב, ואם לא אז אחריו. לשמחתי, כולנו צעירים, סביב גילאי 22־20 ואני מאמין שיש לנבחרת עתיד ורוד. מה שכן חורה לי הוא עניין הקהל. בהונגריה, למשל, קהל של אלפים שר עם השחקנים את ההמנון. לא הבנתי מילה, אבל נסחפתי איתם באווירה שהשערות שלי סמרו. אני רוצה שגם אצלנו נמלא ככה את הדרייב־אין. יש לנו פוטנציאל לעשות את זה, רק שיבואו ויחוו את זה איתנו".
