אני לא מאמין שכבר עברו קצת יותר מ-14 שנה מאז שנפרדנו מרלף קליין ז"ל, ב-7.8.2008. מדהים, אני מזכיר אותו בכל כך הרבה טקסטים, הרי הייתה לו נגיעה בכל דבר טוב שקרה בכדורסל הישראלי, אבל מעולם לא הקדשתי לו מדור משלו במסגרת הזו. עכשיו הגיע הזמן לדבר על האדם המיוחד הזה שתפס חלק עצום בחיי, שדיברתי איתו כמעט מדי יום לאורך עשרות שנים.
אוי רלף, חבר יקר, איפה נעלמת לי? מאז שדיברנו בפעם האחרונה, אתה יודע אילו תהפוכות קרו בכדורסל בארץ, בעולם, בכלל בחיים? פעם ניפגש ואספר לך הכול. אני כל הזמן נזכר בך וחושב עליך, במיוחד בנקודות ציון כאלה כמו יום השנה למותך. בימים כאלה מתחשק לי יותר מתמיד להתקשר אליך ולהגיד לך: אתה חסר לי, לנו, לכדורסל, כמה היית חסר השנה למכבי תל אביב, אני בטוח שגם להנהלה ולאוהדים, לכל מי שזוכר אותך או עבד במחיצתך.
מה אוכל להגיד עליו? היה ענק הענקים כמאמן וכאדם. כאשר התיישבתי לכתוב מצאתי את עצמי בבעיה – מאיפה להתחיל? אמנם ליוויתי אותו בעיקר בכדורסל, אבל יש לי סיפורים עליו מחוץ למגרש, מפה ועד להודעה חדשה. הזיכרונות שנשארו ממנו לרבים יוצרים את התחושה כאילו הוא עוד בחיים, למרות שכבר עבר זמן רב. הכול עובר לי בראש: הימים שלו כשחקן במכבי תל אביב לצד אברהם שניאור, זכריה עופרי ודוד פריש; השיחות במחתרת שקיים בשירותים באולמות עם אלכסנדר גומלסקי, המאמן היהודי של נבחרת ברית המועצות, מחשש של האחרון כי אנשי הק.ג.ב שהגיעו עם הנבחרת שלו יצלמו אותו ולאחר מכן יתשאלו אותו במוסקבה; הרגע בו מדינה שלמה עמדה על הרגליים אחרי שדוד הישראלי גבר על גוליית הרוסי צסק"א מוסקבה, ורק רלף לא יצא מכליו כי הוא הבטיח וידע שזה יקרה. למחרת הניצחון ההוא, כאשר מכבי תל אביב הייתה בדרך מלוקסמבורג ללונדון השחקנים עוד היו באטרף, רלף נראה רגוע ואדיש. הוא מעולם לא התרברב – כשאמר דברים כאלה, זה נבע מביטחון ומאמון ביכולת של שחקניו, לא עוד שליפה כמו שקרה אצל הרבה מאמנים אחרים.
אני עוד זוכר היטב איך ערב אחד ב-1983, במהלך אימון של מכבי תל אביב, הוא זרק לעברי מכתב בגרמנית שהיה מיועד אליו. "קרא", הוא אמר לי, "ולפני שאתה מפרסם משהו דבר איתי". נדהמתי למצוא בו הצעה לחוזה מזאטורן קלן. המתנתי בסבלנות למרות שהסקרנות אכלה אותי, ואחרי האימון רלף אמר לי כי הוא עומד ללכת על זה, למרות שהיה ברור לו שהרבה אנשים בארץ יבקרו אותו על כך שיאמן בגרמניה
אוח, כמו שהכרתי אותו לאורך השנים, הוא מסוג האנשים שאם לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. חלק ניכר מהכוח שלו היה במילים ובראיית המשחק, כך בהיותו שחקן וגם כמאמן. הוא ידע איך להיכנס לראש של שחקניו ולהוציא מהם את המקסימום עם המוטיבציה הנכונה. רוצים לדעת איך הוא ליבה את האש לפני צסק"א? רלף בכלל לא דיבר עם איש מהרוסים אחרי המשחק בין מכבי לברנו הצ'כית, אבל אמר לקבוצה כי אנשי היריבה וגומלסקי טענו בפניו שלא התרשמו מהישראלים וינצחו אותם בקלות. זה פשוט הטריף את השחקנים.
2 צפייה בגלריה
לא עשה חשבון לאף אחד ולא היה מוכן לזוז מעמדותיו גם כאשר עוררו מחלוקת. קליין עם שמלוק מחרובסקי
(צילום: יוסי רוט)
בהתאם לאופי שלו, הוא גם לא עשה חשבון לאף אחד ולא היה מוכן לזוז מעמדותיו גם כאשר עוררו מחלוקת. צריך לזכור כי האיש שנולד ב-1931 בברלין, ומשפחתו חזרה לשם ב־1937 אחרי מספר שנים בהונגריה, חווה על בשרו את השואה – אביו נרצח באושוויץ, רלף, אחותו ואחיו היו בני מזל והסתייעו בחסיד אומות העולם ראול ולנברג. בשל כך, רבים התפלאו מאוד מהבחירות שעשה קליין במהלך הקריירה. אני עוד זוכר היטב איך ערב אחד ב-1983, במהלך אימון של מכבי תל אביב, הוא זרק לעברי מכתב בגרמנית שהיה מיועד אליו. "קרא", הוא אמר לי, "ולפני שאתה מפרסם משהו דבר איתי". נדהמתי למצוא בו הצעה לחוזה מזאטורן קלן. המתנתי בסבלנות למרות שהסקרנות אכלה אותי, ואחרי האימון רלף אמר לי כי הוא עומד ללכת על זה, למרות שהיה ברור לו שהרבה אנשים בארץ יבקרו אותו על כך שיאמן בגרמניה. זו הייתה עדיין תקופה רגישה יותר ביחס כלפי הגרמנים, ובתור שורד שואה כלל לא ציפו ממנו לנהוג כך. הביקורת רק גברה בהמשך כאשר ענה בחיוב לתפקיד מאמן נבחרת גרמניה.
זו הייתה עבודה בעיניו, ככל העבודות, אתגר מקצועי. הוא כיבד כל שחקן, מגבת, גן שמואל או צסק"א, והתכונן לכל יריבה בשיא הרצינות. לכן בכל פינה בקריירה שלו, מאז שעלה ארצה עם אמו ב-1951, מנצנץ איזה הישג ענק – אחרי שירות בחיל הים ועיברות שמו לרפאל רם, משהו שלא ממש הצליח לפקידים במשרד הפנים, קליין היה בסגל שנסע להשתתף באולימפיאדת הלסינקי 1952 (סוג של טורניר מוקדם באתר התחרות), סיים עם הנבחרת במקום החמישי באליפות אירופה ב־1953, גרף תארים ללא סוף עם מכבי תל אביב ונגע בשמיים כשאימן את הנבחרת בדרך למדליית הכסף באליפות אירופה ב-1979. על הדרך הוא גם נהג בכבאית – אחרי הכול, מכדורסל לא תמיד אפשר היה להתפרנס.
רק המחלה. היא הייתה היחידה שניצחה את הווינר הנצחי. נפרדנו ממנו מוקדם מדי, כשהיה בן 77, ולהגיד שכל מי שהכיר אותו מתגעגע אליו יהיה בלשון המעטה. כשאדם מותיר חלל כל כך גדול בלב, בענף, בתרבות, אלו לא רק געגועים, אלא כאב שלא עוזב.
