הטירוף
כשהמציל בחוף גורדון הכריז: "גבירותיי ורבותיי, לינוי אשרם זכתה במדליית זהב באולימפיאדה", גם שחקני המטקות ומוכרי הקרטיבים נעצרו ומחאו כפיים. הסצנה הזאת מייצגת היטב את הטירוף שיש במדינה בזמני המשחקים האולימפיים: אמנם במשך ארבע שנים קצת מתעלמים מהספורטאים שלא בועטים בכדור, אבל כשהאולימפיאדה מגיעה המדינה מתמסרת אליהם לחלוטין. מרוכבי אופניים ועד שחקני בדמינטון, כולם זוכים למעקב צמוד ולמשך חודש הם הסלבס הכי גדולים בישראל. רק תביאו מדליה.
התודות
הספורטאים האולימפיים שלנו לא מקבלים שכר הולם, אז אחרי כל מדליה הם מדקלמים רשימת תודות: תודה לבנק הזה והזה, לאיש העסקים ההוא, לחברת הביטוח, לחברת המשלוחים, לחברת הרכב, לכל מי שמחליף את המדינה שמזניחה את הספורט ומחליט לתרום.
השאלות
כל אוהד כדורגל מכיר את הסצנה הזאת: המשחק נגמר ואתה בדרך לרכבך שמח וטוב לב (או ממורמר), לפתע הוא צץ: האדם השואל. ספק מישהו שגר באיזור האצטדיון, ספק משועמם שמחפש עם מי לדבר, ואולי אוהד קבוצה יריבה שבכלל רוצה להטריל. ברגע הוא קלט אותך בזווית העין, נכנסת לסקר שאין ממנו יציאה: "מי שיחק היום?", "מי ניצח?", "מי כבש?", "אה, נגמר תיקו? הכי טוב. ככה כולם מרוצים". המבוגרים שבהם ישאלו אם שפיגלר עוד משחק. מצד אחד, הם משגעים אותך. מצד שני, לפעמים השיחות האלה מגיעות למקומות מצחיקים במיוחד. שורה תחתונה: זה כיף.
החניכה
בגיל 13, הילד הישראלי עולה לתורה ולקאמפ נואו. לעיתים הטקס הזה הוא רק תירוץ עבור המשפחה לראות כדורגל בחו"ל, להתפעל מהקהל הרב, מהסדר המופתי, מזה שאף אחד לא מקלל (מקללים, רק שאנחנו לא דוברים את השפה). ואז חוזרים לארץ ואוכלים את הראש שאין כמו כדורגל אירופי, אבל ימשיכו לראות הפועל חדרה נגד קריית שמונה.
הגרעינים
רעש השקית שנפתחת והפצפוץ של הפיצוח שמגיע מיד אחריו זה הפסקול של ישראל. לכל אחד יש את טכניקת הפיצוח שלו, וזוכר את הפעם הראשונה בה עלה על הטריק והצליח לקלף את הגרעין בביס אחד. היום כבר אין גרעינים במגרשים, הם רוצים להיות מודרנים שלא לומר "אירופאים". חס וחלילה שהמצלמות יתפסו אוהד באמצע הפיצוח, או גרוע מכך - יורק את הקליפה החוצה. הם לא הבינו שזאת תרפיה עבור האוהדים, חלק מהטקס. אתם מעדיפים רעשים של פיצוחים או קללות?
המעקב
כמה קלע דני אבדיה הלילה? כמה כבש ערן זהבי? לאן ליאל עבדה ומנור סולומון יעברו? נאתכו עלה מהספסל? המרדף אחרי הליגיונרים אף פעם לא ייפסק, האובססיה הזאת רק הולכת ומחמירה עם השנים. כל שחקן בחו"ל הופך לבן האובד. הישראלי סופסל? זה בגלל שהמאמן אנטישמי. הוא לא כבש? זה כי החברים בקבוצה מקנאים בו. כולם היו בנינו, וחשוב לנו לדעת גם כמה הם מרוויחים, נטו אחרי מס הכנסה.
האופטימיות
אולימפיאדה? הפעם נזכה בעשר מדליות. הנבחרת? תעלה למונדיאל. מכבי ת"א? תזכה ביורוליג. ככל שמתלוננים יותר, כך מפנטזים יותר. ניצחון אחד של הנבחרת מבטיח אצטדיון מלא ורייטינג גבוה. ואם הפסידה, כולם יעסקו בחישובים עד שימצאו את הנוסחה שבה יש לנו סיכוי. כל מועמד לארד הופך לתקווה הלאומית לזהב אולימפי, כל ניצחון של מכבי ת"א הופך אותה לאימת אירופה. האוהד הישראלי הוא אחד האוהדים הכי אופטימיים בעולם, אם לא האופטימי שבהם.
ההמרה
יותר משאנחנו אוהבים שחקנים זרים, אנחנו רוצים שהם יאהבו אותנו. אנחנו רוצים שהם ילמדו עברית, שיתאזרחו, שיקימו פה משפחה וישחקו בנבחרת. כל שחקן שכובש כמה שערים או קולע כמה סלים גורר חיטוט בשורשיו. אולי סבתא יהודייה? הדוד עבר פעם ליד בית כנסת? אתה בטוח שאתה לא משלנו? אין מצב שאתה לא ישראלי.
פורסם לראשונה: 18:00, 04.05.22
