זה היה ערב מושלם של כדורסל, מכל בחינה אפשרית: קהל, אווירה, מהפך, הפתעה והנפת הגביע הכי מרגשת שהייתה כאן אי פעם.
הגביע הזה מגיע להפועל ירושלים. לא רק כי הייתה הקבוצה הטובה יותר אתמול, אלא גם כי הדברים שעברה העונה יכלו לרסק אותה, והיא התגברה. לאורך כל העונה האירופית של מכבי ת"א כתבתי על הנסיבות המקלות שיש לה, ושהפכו את הישגיה ביורוליג למאוד ראויים להערכה. למשל, אובדן הביתיות. אז ירושלים, אם נזכור, התמודדה בנוסף לזה גם עם שחקנים זרים שסירבו לחזור לישראל לאורך זמן רב יותר מאשר בקבוצות אחרות, עם תבוסות שספגה בליגה בתחילת העונה בגלל הסגל הדליל, ועם המכה הכי גדולה – התפטרותו של המאמן שהקבוצה נבנתה בצלמו, אלכסנדר דז'יקיץ'.
צפו באפטר פארטי של ירושלים
(באדיבות ONE)
התחליף שהגיע מיוון (איליאס קאנצוריס) התגלה כאיום ונורא, ונראה היה שהירושלמים החליטו במובן מסוים לוותר על השאיפות הגדולות בעונה הזאת. הם נתנו את המושכות לצוות המקצועי שליווה את שני המאמנים הזרים והתחושה הייתה שכבר התחילו לתכנן שם את העונה הבאה, שבה יושקע בוודאי יותר כסף שיביא שחקנים יותר נוצצים, ומה שיקרה השנה, יקרה. ומה קרה? מה שלרוב קורה כשהלחץ יורד. דברים טובים.
חכמה יותר, אגרסיבית יותר, מהירה יותר
ההשוואה בין מצבם של שני המועדונים מתבקשת בעוד מובן: שניהם הגיעו למעמד הזה בלי שחקני המפתח שלהם, ווייד בולדווין וזאק הנקינס. על הנייר, לדעתי לפחות, המחסור של הנקינס משמעותי יותר. הוא היה הציר שסביבו נבנתה כל האסטרטגיה בימי דז'יקיץ'. בהגנה, הנוכחות שלו אפשרה לגארדים להפעיל המון לחץ על הכדור כי הם ידעו שהוא יחפה מאחור. בהתקפה, הפיק אנד רול איתו היה המהלך המרכזי כי הוא התגלגל מעולה לטבעת וסיים שם בקלות הודות ליתרון גובה על רוב השומרים בליגה, ואם באה עזרה זה פתח מרחב לקלעים בצדדים. בלעדיו, לא ממש ברור מה המאפיינים של הקבוצה למעט מהלכי אחד על אחד של רנדולף וקרינגטון וסלים במשחק מעבר שמושגים עקב המהירות של הגארדים. אין לה ממש יתרונות ברורים במשחק עומד.
זה שונה לטעמי מההיעדרות של בולדווין, שלקחה אמנם אלמנטים מהמשחק של מכבי – למשל החדירות והוצאות הכדור לשלשות ומהלכי האחד על אחד כשהכל תקוע - אבל לא שינתה את הרעיונות ההתקפיים המרכזיים: מהלכי נמוך-גבוה שמתבצעים נהדר בין בראון לניבו או בלאט לריברו, משחק ריצה, ובהגנה הרבה ניסיונות חטיפה של שחקנים שבאים לעזור למי ששומר על השחקן עם הכדור (ואין כמו קליבלנד בעניין זה).
אז איך ירושלים בכל זאת ניצחה? כי היא עשתה למכבי מה שמכבי עשתה השנה להרבה קבוצות באירופה שהיו טובות ממנה על הנייר. היא הייתה חכמה יותר, אגרסיבית יותר, מהירה יותר, והשכילה להבין ולנצל את כל החולשות של היריבה.
את הצעד הראשון ראינו כבר בפתיחה. יובל זוסמן נצמד ללורנזו בראון ותקף את הכדרור שלו בלי רחמים. כבר כתבתי את זה במהלך העונה האירופית של מכבי: בראון הוא מקבל החלטות אדיר, אבל קשה לו מול הסוג הזה של שמירה. מאחר שזכיתי על האמירה הזאת להרבה טוקבקים שבהם כתבו לי "נו, חוכמה גדולה, ומי לא מתקשה מול שמירה כזאת", אני אסביר. לשחקנים מהירים עם כוח מתפרץ שומר שנצמד הוא מתנה. זה מאפשר להם לעבור אותו בקלות כי הוא קרוב מדי ולהוציא ממנו המון עבירות. בולדווין, למשל, טוב בזה. גם קרינגטון. את בראון זה מוציא מהמשחק. ואכן, בראון איבד 11 כדורים. זו מנה של קבוצה שלמה כשהיא ביום לא טוב.
אלון: "חבורה של גברים, כולם התעלו על עצמם"
(באדיבות ONE)
ולמרות זאת, במחצית הראשונה נראה היה שהצהובים מסתדרים גם עם זה די בקלות. ירושלים אמנם פתחה עם יתרון 2:10, אבל מרגע שהמחליפים בשתי הקבוצות נכנסו לתמונה היו לה בעיקר איבודי כדור ומכבי השיגה נקודות קלות במשחק המעבר או מתחת לסל. אזור הטבעת של ירושלים היה במחצית הראשונה פרוץ לגמרי. כל הגבוהים של מכבי, בעיקר סורקין, עשו שם חגיגות. נדמה היה שאחרי ההתמודדות מול הממדים של הגבוהים באירופה, שחקני הפנים של הצהובים בקושי הרגישו את השמירה של ג'קורי וויליאמס, אלכס טיוס וכריס ג'ונסון. שם, כך חשבתי לתומי באותן דקות, טמון ההבדל בין המועדונים העשירים יותר והעשירים פחות (זאת אומרת, מתן אדלסון עשיר מאוד, אבל הקבוצה שלו כרגע עם תקציב פחות גבוה ממכבי): גארדים תמיד יהיו בערך באותו גובה גם אם יש הבדלים כלכליים. גבוהים טובים זה מצרך יקר. שם הפערים באים לידי ביטוי.
וכך, בסיום המחצית הראשונה מכבי הובילה בבטחה 37:46. ולמרות שירושלים כל הזמן שרטה ונלחמה והתאמצה ונשארה בסביבה, נראה היה שהכל תלוי במכבי.
אז זהו, שלא. המחצית השנייה נפתחה עם לחץ מסיבי אפילו יותר על לורנזו בראון. הפעם מכבי סבלה ממכת איבודים, ותוך שתיים וחצי דקות ירושלים כבר הייתה ביתרון 46:48. אבל ככל שחלפו הדקות התברר שיונתן אלון עשה עוד שינויים משמעותיים. ראשית, הוא הבין שנמרוד לוי חייב להיות במגרש פחות או יותר כל הזמן. לוי אמנם שחקן שעושה דברים בהתקפה בעזרת טכניקה ולא כוח, אבל הוא גם גבוה מאוד. מולו סורקין כבר לא יכול היה לעשות חגיגות. למכבי עדיין היה יתרון גובה של ניבו או ריברו מול ג'קורי וויליאמס, אבל האסטרטגיה ההגנתית במחצית הזאת הייתה לגמרי שונה: בכל פעם שכדור נכנס פנימה, כל החמישייה של ירושלים צופפה את הצבע, כשהשחקנים שבאו לעזרה ניסו לחטוף את הכדור מהידיים של שחקני ההתקפה ולא רק שמו גוף כדי להפריע. המחיר היה שמעבר לקשת השלוש היו שחקני התקפה פנויים, אבל מאחר שלמכבי אין קלעים אוטומטיים מהטווח הזה, מדובר היה בהימור מצוין.
האיש שאמלל את בראון
השיטה הזאת השאירה את מכבי על 72 נקודות בלבד לעומת 85 של הפועל. מחצית שנייה של 26 נקודות בלבד לצהובים. ככה מנצחים משחקים גדולים - עם הגנה. זה מה שהביא לירושלים את הגביע.
הקלעים הבולטים של ירושלים במשחק היו וויליאמס (21), רנדולף (17) וקרינגטון (16). לשחקן המצטיין נבחר ספידי סמית'. אבל בעיניי, האיש החשוב ביותר היה זוסמן. זה לא רק מה שהשמירה שלו עשתה לבראון, אלא האפקט הנלווה לכך. הבחירה דווקא בו כאיש שיחסל את הרכז של מכבי הייתה חכמה כי היא טמנה בחובה את ההבנה שמפתח קריטי למשחק של ירושלים הוא לשמור על סמית' רענן ובלי עבירות. אז זוסמן נשלח לעשות את העבודה הקשה, וסמית' סיים את המשחק טרי, עם 15 אסיסטים ועם תואר המצטיין. בלי זוסמן שום דבר מאלה לא היה קורה.
במשך כל עונת היורוליג ראינו איך עודד קטש עושה הרבה מאוד מהלכים קטנים בתוך המשחקים כדי שבסיום שחקני המפתח שלו יהיו יותר רעננים מאלה של היריבות. זה הביא הרבה מאוד ניצחונות. הפעם, יונתן אלון ניצח אותו בדיוק עם אותה שיטה. ובכלל, השיקום של זוסמן הוא אחד הדברים הגדולים שצוות האימון הנוכחי של ירושלים יכול לזקוף לזכותו. זוסמן הוא סוג של חידה. בנעוריו הוא היה בלתי עציר. פתאום הוא הפך לשחקן שמזוהה עם הגנה. אני מחכה כבר שנים שיבוא מאמן, ייתן לו סטירה (מטאפורית) ויגיד לו "יאללה כבר, אתה כוכב התקפי, תפסיק כבר לחשוב כל כך הרבה ותתחיל לזרוק וללכת לסל כאילו אתה הכי טוב בעולם. די עם המשבר זהות הזה". והנה, נראה שאולי זה מתחיל לקרות. זוסמן משחק עם ביטחון. אלה עדיין לא המספרים של כוכב התקפה, אבל היד יציבה, האחוזים טובים וחשוב מכל – הוא לא נראה מפוחד ומהוסס. כמובן שירושלים רק מרוויחה מזה. מאז שהשינוי חל, היא טובה. אור קורנליוס אמנם יכול להרגיש מקופח כי הוא הרוויח הרבה ביושר את מעמדו בשנים האחרונות והיה שחקן חמישייה חשוב, אבל הוא צריך להתייחס לזה באופן בוגר: אם מחברים את התועלת של שניהם כשזוסמן בחמישייה היא עולה על התועלת המשולבת כשקורנליוס בחמישייה, וזה מה שחשוב. לא בושה להיות שחקן שעולה טוב מאוד מהספסל. להפך.
ומה היה במכבי במחצית הזאת? שוב חזרה על עצמה תופעה בעייתית שהתרחשה לא פעם לאורך העונה: שימוש לא מספיק בקולסון. הוא פתח נהדר, קלע בצרורות, ואז הפסיק לקבל כדורים. למה? הרי יש לו יתרון פיזי על רנדולף. בנוסף, ג'ייק כהן כלל לא שיחק. זה נכון שלא תמיד יש לו מאץ' אפים מול קבוצות ישראליות כי הוא כבד, אבל מול לוי הוא אולי דווקא היה מועיל, ובטח שמכבי הייתה צריכה במחצית הזאת עוד מקבל החלטות חכם.
אבל אני לרגע לא מתלונן. כי ירושלים הביאה להנפת הגביע את אופיר אנגל, ששוחרר משבי החמאס. הוא הלביש את הגביע בחולצה שמזכירה את פרק הזמן הנורא שהחטופים עדיין שם, בחולצה המסמלת את המאבק לשחרורם (ועם תמונתו של החטוף הירש גולדברג פולין, שעדיין מוחזק בעזה) והניף את הגביע עם הקפטן ליוואי רנדולף.
אני מודה. בכיתי.
