חזרה לפלייאוף היורוליג אחרי שבע שנים, לעומת הדחה מוקדמת בעונה הקודמת. חוץ מהמשפט הזה, מהם שאר ההבדלים בין מכבי ת"א הנוכחית למכבי ת"א של העונה? זה בסדר אם עצרתם לכמה שניות כדי לחשוב ולא מצאתם כאלה. זה בגלל שאין.
יודעים מה? אולי אחד – ג'יימס נאנלי הוא עוד שחקן שמסוגל לקלוע סלים בקבוצה. ביג דיל. שתי הגרסאות של מכבי זהות, בגלל שבשתיהן הקבוצה מסיימת עונה אירופית בלי בסיס סביר להמשיך איתו. בלי רכז, בלי ישראלים שמקבלים את הקרדיט לאורך זמן, ועם סקוטי ווילבקין אחד שעוד שנה מסתיימת בכך שהוא השחקן היחיד בסגל שאולי ניתן לבנות סביבו קבוצה. בדיוק כך נגמרה גם העונה שעברה. הפעם הקבוצה עלתה לפלייאוף. אז מה? כלום לא השתנה באמת, ואי אפשר לדבר על התקדמות או שינוי. אין פה הרגשה שנוצר ביסוס שעם חיזוק או שניים יעשה קפיצת מדרגה משמעותית.
בעצם יש שינוי משמעותי לרעה. את העונה הקודמת מכבי סיימה בידיעה שיאניס ספרופולוס ימשיך לעוד עונה, ועכשיו איש אינו יודע מי יהיה המאמן הבא. למרות שהשיג תוצאות טובות מהצפוי ברוב המקרים, קשה להאמין שאבי אבן ימשיך בתפקיד. שוב מתחילים מאפס.
את חלום הפיינל-פור לא ניתן להגשים כאשר מפסידים בשני המשחקים הראשונים בחוץ, ועוד סופגים תבוסה באחד מהם. ריאל מדריד גדולה על מכבי, גם בשנה בה עברה לא מעט בעיות והגיעה לסדרה בכושר לקוי. הנרטיב של החלום היה חזק גם אצל הכרוז, שהתחנן בפני האוהדים: "מתעקשים להמשיך לחלום", אבל מכבי חולמת יותר מדי ועושה פחות מדי.
לא הייתה שחצנות בהזמנת הטיסה של הספרדים מיד אחרי המשחק – זה הייתה הבנה קרה ופשוטה שנולדה משני המשחקים הראשונים, לפיה אין למכבי את מה שדרוש בשביל עוד הופעה אירופית ענקית אחת.
גם הניצחון הביתי על ריאל לקראת סיום העונה הסדירה הטעה את מכבי וגרם לחלום להפוך לפנטזיה מעוורת. הוא רק העצים את התחושה שניתן להתמודד עם הבלאנקוס, אבל ממש כמו ב-NBA, הפלייאוף הוא משחק אחר לגמרי. הוא לא מחזור אחד מבין יותר מ-30, אלא זמן אמת בו שחקנים מנוסים כמו סרחיו יול יודעים על אילו כפתורים ללחוץ.
אז מה עושים עכשיו? יושבים מיידית ומתחילים לתכנן את השינוי הרציני שמכבי נמנעת ממנו יותר מדי זמן. הוא חשוב עוד יותר דווקא בסיומה של עונה בה נוצרה אשליה של התקדמות עם שבירת בצורת הפלייאוף. אסור למישהו במועדון לטעות ולחשוב שקרה כאן משהו חיובי ועמיד לאורך זמן, רק בגלל מומנטום נפלא אחד שנוצר בזכות הרחקת הקבוצות הרוסיות. תתעוררו. אין כאן כלום.
מכבי צריכה להילחם על החתמת אחד הישראלים הבכירים מהנבחרת שמשחקים באירופה, ולהתחייב בפניו – להתחייב, לא להבטיח בשביל הנייר – שהוא יהיה שחקן מוביל. היא חייבת להפסיק למלא את הסגל בזרים בינוניים להחריד, מתוך מחשבה שאחד מהם יתברר כהברקה כפי שקרה פה ושם בעבר, ולרכז את המאמצים בעוד שחקן-שניים שמכירים את היורוליג והצליחו בליגה הזו.
הם יכולים להצטרף לווילבקין, נאנלי ואנטה ז'יז'יץ', שרחוקים מלהספיק לבדם. ולמען השם – הקבוצה מוכרחה להפסיק עם הניסויים הביזאריים ולדאוג לכך שאת העונה הבאה היא תתחיל עם רכז זר מהשורה הראשונה, מנהל משחק שיפסיק את הבלגן המוחלט שנוצר מנתינת חופש ללא גבולות לווילבקין וישדרג את הקבוצה. לפעמים נראה שזה כ"כ צועק לשמיים, שמכבי כאילו עושים בכוונה ונמנעים מכך.
זו עונה שלא ניתן להגדיר כאיומה, אבל גם לא כטובה, זו המלכודת האמיתית. כי כשהאור יורד על ערבי חמישי בהיכל למשך חצי שנה, מגלים שוב שהעתיד לא נראה מבטיח.
