אולם הכדורסל של מכללת דיוק בדורהאם, צפון-קרוליינה, נבנה ב-1940. הקיבולת הרשמית שלו היא 9,314 מקומות ומעולם לא היה בו מושב פנוי. הוא שופץ כמה פעמים, אבל נותר אולם דחוס, קלסטרופובי, שמייצר דציבלים קורעי אוזן, עם קהל קרוב הרבה יותר ליוון מאשר לארה"ב. קצת כמו אוסישקין הבלתי נשכח, רק עם שירותים ראויים לבני אנוש. אוסישקין היה הופך לגיהינום כשמכבי ת"א הייתה מגיעה, וזה מה שקורה ב"קמרון" של דיוק כשצפון-קרוליינה באה לבקר. שתי אוניברסיטאות עלית, שהקמפוסים שלהן נמצאים במרחק 20 קילומטר זה מזה, וייצרו את אחת היריבויות הגדולות ביותר בספורט העולמי, לא רק האמריקאי.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
42 שנה היה מייק ששבסקי, מאמן דיוק, עמוד התווך של היריבות הזו. 42 שנה זה זמן כמעט בלתי נתפס לאמן כדורסל במקום אחד. ילדים באו והלכו, חלקם הפכו לשחקני NBA, אחרים לקחו את התואר פותח הדלתות של אוניברסיטת דיוק והלכו להיות ברוקרים או עורכי-דין. היו גם הרבה טרגדיות, העולם השתנה בדרך כמה וכמה פעמים, ורק מייק ששבסקי לא זז לשום מקום. אימן באותו אולם, לימד את אותו כדורסל, סירב להצעות מה-NBA, ובנה מורשת שאין לה תקדים או השוואה.
הוא זכה בחמש אליפויות לאומיות, ניצח יותר משחקים מכל מאמן מכללות, הוציא תחת ידיו את גרנט היל וקיירי ארווינג, את ג'ייסון טייטום ושיין באטייה ואלטון ברנד, את ברנדון אינגרם ואר-ג'יי בארט וזאיון וויליאמסון, וכמובן איך אפשר לשכוח את כריסטיאן לייטנר - משחקני המכללות השנואים בהיסטוריה - שעדיין נמצא בסיוטים של נדב הנפלד ומכללת קונטיקט. בשנה שעברה החליט ששבסקי כי העונה הנוכחית תהיה האחרונה שלו. הוא כבר בן 75, גם אם נראה בערך כפי שהיה בגיל 45, והגיע הזמן ללכת ליהנות מהנכדים ומההון שנאמד ב-45 מיליון דולר. אבל הוא לא יכול לעשות את זה בלי עוד פגישה אחת, אחרונה, עם צפון-קרוליינה.
בשבת יוביל ששבסקי את דיוק לחצי גמר הפיינל-פור ה-13 בקריירה שלו, גם זה יותר מכל מאמן אחר בהיסטוריה. הוא יעשה זאת במה שיהיה, באופן מדהים למדי, משחק ראשון בין דיוק לצפון-קרוליינה ב-March Madness – טורניר אליפות המכללות. איכשהו, על פני 42 שנה, לא פגש ששבסקי את הנמסיס שלו ב"הריקוד הגדול". ואיכשהו, הפעם הראשונה שבה זה קורה, היא גם הפעם האחרונה שבה זה יקרה לו. זה הרי לא יכול היה להסתיים אחרת.
החלומות של קואוץ' קיי
מייק ששבסקי, שאיות שמו באנגלית שבר את שיניהם של אלפי עיתונאים (וגם בגלל זה קיבל את הכינוי "קואוץ' קיי"), נולד בשיקגו, בן למשפחת מהגרים מפולין. ילד קתולי טוב שלמד באקדמיה הצבאית היוקרתית ווסט-פוינט ועסק בכדורסל כל חייו.
הוא היה עוזר של בובי נייט האגדי באוניברסיטת אינדיאנה, אימן חמש שנים את נבחרת ווסט-פוינט, וב-1980 מונה, מאוד במפתיע, למאמן דיוק. בעונתו הראשונה שם הוא לא הצליח לגייס אפילו שחקן תיכונים מוביל אחד. זה השתנה מהר מאוד. חוץ מאינספור הישגי המכללות שלו, הוביל ששבסקי את נבחרת ארה"ב לשלוש מדליות זהב אולימפיות רצופות, ועוד קודם היה עוזר מאמן בנבחרת החלומות של 1992. כן, הנבחרת ההיא. הוא נמצא בהיכל התהילה כבר 20 שנה. את כל זה עשה מבלי לדרוך אפילו לרגע ב-NBA.
"בסביבות 2005 חשבתי 'אולי אני צריך לעשות משהו אחר'", סיפר בשנה שעברה, כשהודיע שזו תהיה העונה האחרונה שלו, "אבל לאמן את נבחרת ארה"ב הספיק לי. המקום שלי תמיד היה כאן, עם הילדים". מצד שני, ששבסקי לא משתגע על המקום שבו נמצא כדורסל המכללות היום, ולכן גם הוסיף: "אם הייתי היום בן 57, אחרי כמה אליפויות, כנראה היה לי יותר קל לעזוב וללכת למקצוענים".
גם סיינפלד בא להיפרד
כך או אחרת, עכשיו הוא משחק אחד, או שניים, לפני הסוף. את העונה הרגילה שלו סיים בתחילת החודש במשחק ביתי נגד, כמובן, צפון-קרוליינה. עשרות שחקני עבר של דיוק באו להיפרד, וגם ג'רי סיינפלד שילדיו לומדים באוניברסיטה. מחירי הכרטיסים הגיעו לאזורי הסופרבול, והמשחק שודר מחוף לחוף. הכל היה מושלם, חוץ מדבר אחד: דיוק שיחקה נורא וצפון-קרוליינה ניצחה בקלות.
ששבסקי עמד בפוזה הרגילה - עם ידיים שלובות מאחורי הגב - וניסה לא להתפוצץ. השחקנים שלו התקשו להביט לו בעיניים, רק שבועיים קודם ניצחו את צפון-קרוליינה, בחוץ, ב-20 הפרש, ועכשיו קילקלו לאיש שהיה אבא למאות שחקנים את הערב האחרון שלו ב"קמרון". אחרי המשחק אמר ששבסקי לקהל, באופן לגמרי לא חגיגי: "אני מצטער על המשחק הזה, אין תירוצים למה שקרה פה היום".
זה אולי היה המשחק האחרון שלו באולם המיתולוגי, אבל לא האחרון של העונה והוא לא היה מוכן בשום אופן לרכוב ככה אל השקיעה. "אני שמח שהפסטיבל הזה נגמר", אמר, "עכשיו נחזור להתאמן ונלך לטורניר ונתקן את מה שעשינו פה היום".
כמעט חודש אחרי, ישלים ששבסקי בסוף השבוע בניו-אורלינס את סיבוב הפרידה הגדול, שבמהלכו גילה שאמריקה אוהבת אותו הרבה יותר מכפי שאהבה את הקבוצה שלו. וגילה שגם בגיל 75 אפשר לאמץ קצת טרנדים צעירים וללמוד להתענג על הרגע, כי לא נשארו עוד הרבה כאלה. לעלייה לפיינל-פור הוא קורא "חציית גשר". "מעט מאוד אנשים חוצים אותו", אמר אחרי שצעד עליו בפעם ה-13 והאחרונה. "אני יודע מה יש בצד השני, אבל השחקנים שלי לא. לכן אני רוצה את זה יותר בשבילם".
ששבסקי מגיע לפיינל-פור עם אחת הקבוצות הצעירות ביותר בטורניר - הגיל הממוצע של החמישייה הפותחת הוא 19 - ואין לו באמת כוכבים גדולים. יש לו זו מסורת, ניסיון, מוח כדורסל מבריק, והפעם גם סנטימנטליות. מאמן קבוצת המכללות השנואה באמריקה הוא עכשיו מי שכולם - טוב, לא כולם - רוצים לראות מנצח עוד פעם אחת אחרונה.
