הגענו לסוף. היופי בכדורגל הוא שאחרי הסוף תמיד יש התחלה חדשה, ואפילו לא צריך לחכות שכל הקיץ יעבור – הנה, מסאי דגו נותן לנו חומר להתעסקות כבר עכשיו – אבל בינתיים רואים את הסוף. מחר יתקיימו המשחקים האחרונים בליגה, ביום שלישי גמר הגביע, והלאה לכיוון 2023/24. נקודה מושלמת לעצור לרגע ולחשוב על מה למדנו מהעונה האחרונה.
זרים טובים מבטיחים אליפות. זה נשמע בנאלי, אבל אין כאן כוונה לומר ששחקנים טובים הופכים קבוצה לטובה, זה ברור, אלא שאם קבוצה טובה פוגעת ברוב הזרים שלה אז זהו, הסיפור נגמר, היא תהיה אלופה. נכון, עומר אצילי ייבחר לשחקן העונה, הוא זה ששינה את מאזן הכוחות בארץ מצהוב לירוק, אבל עם אוסף לא-ישראלים כמו שיש למכבי חיפה אי אפשר ליפול.
עבדולאי סק הוא אולי שחקן ההגנה הטוב בליגה וגם דילן בטובינסיקה, שמשחק לידו, הוא בלם מוביל. שני המגינים, דניאל סונדגרן ופייר קורנו, הם הברקה עצומה. צ'ארון שרי הוא כוכב, פרנצדי פיירו עשה את שלו, ולא לשכוח את המתאזרחים, ג'וש כהן ועלי מוחמד. הרבה קבוצות משקיעות מעט מאוד כסף ומאמץ בבחירה מדוקדקת של שחקנים ללא תעודת זהות כחולה, והם אלה שיכולים להקפיץ קבוצה לגובה אחר לגמרי.
אליניב ברדה מאמן טוב. ברדה לא רצה לאמן, כך אומרים, אלא ראה עצמו כמנהל מקצועי, אבל הוא הראה העונה שיש לו מהלכים של מאמן מוצלח, ופוטנציאל להפוך לעוד יותר מוצלח. בניגוד ללא מעט מאמנים בישראל, שהולכים משבוע לשבוע עם מה שכבר הצליח במטרה שדברים יזרמו באוטומט, ברדה הביא שינויים מעניינים משבוע לשבוע. פה הקשר האחורי התחלף במיקום עם הקשר הקדמי, שם הייתה רוטציה בכנפיים. לא חסר.
באר־שבע תסיים את העונה במקום השני או השלישי, ואפשר לומר שהיא עמדה בציפיות, לא פחות וגם לא יותר, אבל מבחינת ניהול הסגל הקיים (לאו דווקא הבנייה שלו) וקבלת החלטות בזמן משחקים, באר־שבע מסיימת את העונה עם תקווה עוד יותר גדולה מזו שהתחילה איתה.
יציבות מביאה הצלחות. יכול להיות שמדובר בסיפור הביצה והתרנגולת, אבל הנה עובדה חשובה – שלושת המאמנים שנמצאים הכי הרבה זמן בתפקידם הם גם שלושת המאמנים שהגיעו להישגים היפים ביותר. מדובר, כמובן, בברק בכר, זיו אריה ורן בן־שמעון.
יש שיגידו שלא מדובר בחכמה גדולה, הרי בזכות ההצלחה הם נשארו בקבוצות שלהם, אבל זה לא נכון אצל שלושתם, ודאי לא בסיפור זיו אריה, שפתח את העונה הקודמת בצורה כזו שבמקום אחר, לא הפועל ירושלים, סיכוי סביר שהיו מסיימים את עבודתו. אריה, וגם רב"ש אפשר לומר, הם מאמנים שהראו שאם רק נותנים זמן ושקט התוצאות יכולות להיות הרבה יותר טובות מאשר במצבים הקבועים של פיטורים המוניים ומהירים.
תסתכלו קדימה, לא אחורה. בארה"ב נוהגים מאמנים לומר שאסור לחזור לאחור, למשהו שכבר עשית ולכן סיכוי טוב שתצליח לעשות שוב, אלא תמיד להמציא את עצמך מחדש. ראינו העונה שיש בכך חוכמה גם בכדורגל הישראלי, והדבר התבטא הכי טוב במכבי ת"א. כן, ערן זהבי היה טוב ודור פרץ חזר לעצמו ככל שהעונה התקדמה, אבל בגדול הרעיון של החזרת שחקנים בתקווה שהעבר ישוב לא ממש עבד.
לא עבד עם ניר ביטון, בטח לא עם יונתן כהן. מה ששנה אחת יכולה לעשות לשחקן. התובנה הזו צריכה להיות גם בראש של השחקנים עצמם, לא רק מקבלי ההחלטות בקבוצות – לא תמיד כדאי לצאת לחו"ל. יש תפיסה לפיה אם לגיונר לא מצליח הוא עדיין יכול לחזור ארצה ולקבל חוזה שמן מעצם היותו לגיונר חוזר. התפיסה הזו מתמסמסת עם הזמן ויכולה לפגוע מקצועית בצורה אנושה.
התחתית הולכת להשתנות. למדנו את זה בסוף העונה, עם העלייה של שתי הקבוצות מפ"ת. למכבי יש בסיס, מחלקת נוער אדירה, השקעה כשצריך וסגל טוב כבר עכשיו. להפועל יש בסיס, גם של ניהול ראוי וגם של קהל עצום. שתיהן בליגת העל כדי להישאר, והדבר יכול להוות בעיה לקבוצות אחרות. יהיה יותר קשה לשרוד. בחדרה, למשל, צריכים לשים לב לכך, אבל גם בהפועל חיפה למשל. אם לא תהיה שם השקעה רצינית, אין לה יתרון על כמעט אף אחת מהקבוצות בליגה. קבוצה כזו תשלם שכר אי־לימוד.
