באוגוסט האחרון עלה מרקו בלבול על טיסת הקונקשן לניו-דלהי ומשם לצפון מזרח-הודו, לעיר גווהאטי. לא בשביל לעשות טיול אחרי צבא, אלא כדי לאמן נורת'איסט יונייטד, שהעניקה לו את תפקידו הראשון מעבר לים כמאמן ראשי.
"ריפליי" - תוכנית הספורט של ynet radio
לצערו של המאמן בן ה-55, הרומן עם הליגה ההודית היה קצר. כבר בדצמבר הוא נפרד מנורת'איסט בהחלטה משותפת של שני הצדדים, זאת כשהקבוצה ניצבת במקום האחרון עם שמונה הפסדים וללא אף נקודה. למרות זאת, הוא ממש לא מצטער על התקופה.
"אמרתי לעצמי בכל פעם שתהיה לי הזדמנות לאמן בחו"ל, וזה לא חשוב איפה, אני אקח את זה בשתי ידיים", סיפר בלבול בריאיון לתוכנית הספורט "ריפליי" ב-ynet radio. "החוויה בהודו הייתה פשוט מדהימה. המנטליות אחרת, תרבות אחרת, כדורגל שונה - לא בהרבה, אבל שונה מהארץ - עוצמות בלתי רגילות של קהל, של התקשורת, של מאמנים מאירופה. להתמודד מול מאמנים כאלה זאת הייתה חוויה בלתי רגילה".
בלבול מספר על הכדורגל בהודו: "הם לא קיבלו את היסודות, וזה משהו שמאוד מאוד חסר להם, אז הם פחות טובים. עכשיו עובדים על זה שם - עוסקים בפיתוח, משקיעים המון כספים. אין לי ספק שהם יהיו במקום אחר בעוד כמה שנים. יפן לפני עשר שנים הייתה במקום בו נמצאת הודו היום, ואנחנו רואים איפה היא נמצאת כעת".
כמאמן, כשאתה מגיע למדינה כזו, מה אתה עושה?
"לצערי הגעתי באיחור רב לקבוצה, רק לקראת סוף אוגוסט. רוב הקבוצות התחילו לעבוד ביוני, אז זה היה ממש מאוחר. היה דבר אחד שלקח לי קצת זמן להבין - דיברתי עם השחקנים באנגלית, והיה מתורגמן לכאלה שלא הבינו אנגלית, אבל גם המתורגמן הזה לא הספיק לחלק שלא הבינו את השפה שלו, כי היו שם כמה שפות שונות. אז השחקנים הנהנו, אבל בעצם לא הבינו שום דבר, ולקח לי זמן להתאקלם ולהבין את זה. אני חושב שהיו לי שם עשרות שיחות של אחד על אחד עם מתורגמנים שונים".
עד כמה אתה מכיר את הודו היום?
"לקח לי זמן להתאקלם, כמו שאמרתי. להבין את הקשיים של השפה, את הקשיים של השחקנים, את המנטליות. אתה לא יכול להיות עם השחקנים ההודים יותר מדי אגרסיבי, ישר דברים שם מוציאים אותך מדעתך כמאמן. כשאתה אומר וואו, איך הוא לא עושה את זה. אבל אתה צריך לתת להם את המרחב".
מה זה מנטליות הודית?
"זה המון עניין של כבוד. הם מאוד מאוד רגישים. אם אתה צועק על שחקן הוא פשוט יכול להיסגר, לאבד את זה, ואפילו לעזוב את האימון ולהגיד לך אני פצוע אני לא מרגיש טוב אני עוזב את האימון".
למה לא הצלחתם?
"כמו שאמרתי, אני הגעתי מאוד מאוחר, ההשפעה שלי על הסגל לא הייתה גדולה. והדבר הכי גרוע שקרה לנו זה מזל רע מטורף עם שני זרים. אחד, מספר 10 שהחתמנו שהוא היה אמור לעשות את כל השינוי בקבוצה, החליט אחרי שבוע שלא מתאים לו לחיות בהודו, ועזב את הקבוצה. זר שני נפצע, ונשארנו עם ארבעה זרים. בהודו אם אין לך שישה זרים חזקים טובים, זה ממש גזר דין מוות. היינו פשוט פחות טובים מכל השאר. גם בתקציבים, גם בפסיליטי, כמעט בהכל".
