"אם מישהו חושב שאנחנו הולכים להפסיד את המשחק הזה בכוונה, כדי להימלט מסדרה נגד דנבר, אז הבן אדם הזה בטח רק יצא מבית חולים לחולי נפש". זה מה שהיה למאמן לוס אנג'לס לייקרס, דרווין האם, להגיד על השמועות לפיהן קבוצתו תרצה להפסיד בכוונה את המשחק נגד ניו אורלינס. הוא צודק. לברון ג'יימס לא היה לוקח הימור כזה בשלהי הקריירה שלו. סקרמנטו או גולדן סטייט הן לא טיול בפארק. וחוץ מזה הוא יותר מדי תחרותי ואוהב את המשחק בשביל חישובים כאלו. לברון, כמעט לבד, לקח את קליבלנד למאבקים אפיים נגד גולדן סטייט בשיאה. הוא לא בדיוק ספורטאי ואדם שבורח מאתגרים.
שש דקות לתוך הרבע הראשון הלילה (בין שלישי לרביעי), ניו אורלינס היתה צריכה להיות מרוצה מעצמה: היא באה עם אנרגיה ובלי סימני פחד (בעיקר אחרי התבוסות במהלך העונה הסדירה, כולל הפסד בית במשחק האחרון של העונה ביום ראשון האחרון). שחקני הפליקנס הלכו לסל כדי לבדוק מה שלום הגב של אנתוני דייויס (לא 100 אחוז), וכולם היו כבר עם נקודות על הלוח.
ביקור בביתו של ניקולה יוקיץ'
(צילום: זאב אברהמי)
תוכנית העבודה עבדה. ניו אורלינס הייתה צריכה לנצח את מלחמת החמישיות. הספסל שלהם עמוק יותר. הכל הלך טוב בשש הדקות הראשונות, ממש לפי התוכנית. אבל גם כל החמישייה של הלייקרס שמה נקודות על הלוח. הקומבינציה של לעשות כל מה שאתה יכול ולפגר בנקודה, אחרי יומיים שכולם טוחנים לך את המוח של כמה אתה חלש מנטלית נגד הלייקרס ובכלל, היא תמיסת רעל לקבוצה צעירה שמנסה למצוא את הזהות שלה כמו ניו אורלינס. בהפסקה היא כבר היתה בפיגור עשר. ברבע השלישי במינוס 18.
זה היה משחק הצהרה של זאיון וויליאמסון, בבכורה שלו בפלייאוף. תיקון: בבכורה שלו בפלייאין. הסטטיסטיקה המרהיבה שלו תישאר שם. הוא צריך לנצח עוד פעם אחת כדי באמת להיכנס לסטטיסטיקות של הפלייאוף. וויליאמסון, עד לפציעה ברבע האחרון (הוא עזב את המגרש בכוחות עצמו, בלי צליעה ובלי חבישה כלשהי) נתן משחק לפנתיאון ומחק את סימני השאלה סביבו והיכולת שלו לסחוב קבוצה על הגב כשזה קובע. העובדה שניו אורלינס חזרה למשחק למרות 12 מ-27 משותפות מהשדה של סי.ג'יי מקולום וברנדון אינגרם, היא זריקת עידוד לקראת המשחק המכריע נגד סקרמנטו מחרתיים.
3 צפייה בגלריה
צריך לנצח עוד פעם אחת כדי באמת להיכנס לסטטיסטיקות של הפלייאוף. זאיון מול לברון
(צילום: Stephen Lew-USA TODAY Sports)
ועכשיו ללייקרס מחכה דנבר. עם ניקולה יוקיץ' ושמונה הפסדים רצופים שיושבים במוח. דיאנג'לו ראסל בכושר שיא, גייב וינסנט מתעורר ברגע שהוא מריח פלייאוף, הקבוצה במומנטום טוב. מעיין הנעורים של לברון כנראה כבר לעולם לא יתרוקן (בגיל 39, בעונה ה-21 שלו בליגה, הוא קלע השנה לשלוש באחוזים טובים יותר מסטף קרי). אני יכול לראות איך הם מותחים את הסדרה הזו לחמישה משחקים.
ביחד ולחוד
הבעלים של גולדן סטייט נמצא באופן קבוע בראש רשימת משלמי הקנסות על משכורות שהן מעבר לתקרת השכר. זה הצדיק את עצמו כל עוד הקבוצה הייתה במירוץ לאליפות. זה הצדיק את עצמו גם ברמה הנוסטלגית, וגם ברמת הנאמנות לקליי תומפסון שקיבל הארכת חוזה למרות פציעה קשה לפני חמש שנים.
קרי ולברון, שנולדו באותה עיר, באותו בית יולדות ואפילו באותה קומה, הם שחקנים, לחוד וביחד דרך המאבקים ביניהם, שכתבו את ההיסטוריה של הליגה בעשור וחצי האחרונים (אחד מהם לפחות השתתף בסדרת הגמר ב-11 מתוך 13 העונות האחרונות). תומפסון נתן השנה עונה לא רעה כמחליף, אבל המשחק הבוקר הדגיש שזה נגמר. הבעלים של גולדן סטייט כבר הודיע שהוא לא הולך לשלם מס מותרות שוב. מצד שני, הוא חייב לסטיב קר ולקרי (לדריימונד גרין הוא לא חייב כלום) סגל תחרותי. שניהם שווים הרבה יותר לכדורסל ולו מאשר שלוש הדחות בפלייאין בחמש השנים האחרונות.
כדי לעשות את זה, גולדן סטייט תצטרך להיות הרבה יותר ממועדון כדורסל. היא תצטרך להיות לוליינית אקרובטית.
