זה התחיל עם מדליית זהב של איאד שלבי כבר ביום הראשון לתחרויות בטוקיו ונמשך עם שיא עולם של מארק מליאר (מדליית זהב) ועמי דדאון (כסף) – מה שממשיך את המסורת המעולה של המשלחת הישראלית במשחקים הפראלימפיים – ונקווה שעד טקס הסיום כבר נמלא שק שלם במדליות.
מי שחסרה במשלחת היא נבחרת הכדורסל בכיסאות גלגלים, גברים או נשים. פעם היינו מעצמה בתחום, ומספיק לציין שישראל מדורגת במקום השני בכל הזמנים בטורנירי הכדורסל הפראלימפיים עם 12 מדליות, כשרק ארה"ב מקדימה אותנו. כאן חשוב לזכור את תרומתו האדירה של שמעון "צ'ינגה" שלח להתפתחות הענף בארץ. עד היום, בגיל 89, הוא משמש כרכז ענף הכדורסל בהתאחדות לספורט נכים – זה פרויקט חיים עבורו.
בעבר כבר נכתב רבות על ראש השבט הספורטיבי המפואר: הוא נולד בפולין לאם שהייתה אלופת המדינה בהדיפת כדור ברזל (ייצגה את פולין במכבייה השנייה), ובהמשך הפכה לאלופת ישראל ושיחקה כדורסל בהפועל ת"א, ולאב ששיחק כדורגל במכבי וילנה. אשתו סימה הייתה כדורסלנית מצטיינת, ובנו אמיר היה בלם נבחרת ישראל בכדורגל. גם נכדו טום שיחק עד הקיץ בהפועל כפר־סבא. ולצ'ינגה עצמו יש חלק נכבד בהיסטוריה רבת ההצלחות של הכדורסל הישראלי. הוא נכלל בנבחרת בהופעה היחידה שלה באולימפיאדה, בהלסינקי 1952, שנה מאוחר יותר שיחק באליפות אירופה במוסקבה וב־1954 הופיע איתה באליפות העולם בריו. כאשר שלח עבר לאימון, הוא הוביל את ישראל ל־4 אליפויות אירופה רצופות ולמדליית הזהב במשחקי אסיה. ותיקי האוהדים של הפועל ת"א זוכרים גם שהצעיד את המועדון לארבע אליפויות.
ולצד כל זאת, לא רבים מכירים את התרומה האדירה שלו לספורט הפראלימפי. כבר ב־1964 הוא היה בצוות המקצועי של הנבחרת במשחקים בטוקיו, וב־1980 בארנהיים הוביל אותה לזהב. וכאמור, גם היום, בגיל 89, הכדורסל נשאר כל עולמו. לא משנה אם מדובר באלה המשחקים על כיסאות גלגלים, הפועל ת"א ונבחרות ישראל, או זיכרונות מפעם, מהפועל מעיין ברוך, מאותה תקופה פרהיסטורית של הליגה שהוקמה בישראל בשנות החמישים.
איך בכלל הוא הגיע לענף הפראלימפי? "דב פרוסק ז"ל, רכז הכדורסל של מרכז הפועל בזמנו ופעיל מרכזי בכדורסל שלנו, הכניס אותי לזה", אומר שלח. "יום אחד, כשהייתי עדיין שחקן פעיל, הוא קרא לי והציג בפני מכתב ששלחו לו נכי צה"ל, בו הם מבקשים ממנו למצוא להם מאמן לכדורסלנים נכים. הוא אמר שיציע אותי, וכשעניתי לו שאין לי מושג בתחום הזה, הוא אמר: 'אז מה, רק שנינו יודעים שאתה לא יודע'. עד לפרישתי שילבתי משחק ואימון כדורסל בכיסאות גלגלים".
"כשיצאתי כשחקן עם הנבחרת למסע משחקים בארה"ב, הפגישו אותי בניו־יורק עם מאמן שהתמחה בענף. הוא לימד אותי את הדבר החשוב ביותר כשאמר לי: 'זה הכלל בחיים שיעזור לך להצליח עם הספורטאים הנכים – חלילה שתעזור להם במה שהם יכולים לעשות בעצמם, ואל תרחם עליהם. זה עזר לי בהמשך להצליח ביום־יום גם כמנהל ורכז הענף. אני עוד זוכר את ההתחלה שלי: בתחום בית החולים שיבא היה מגרש כדורסל, שהיה רחוק מלהיות מתאים. התחלתי לאמן שחקנים שהיו מאושפזים במקום תקופות ארוכות. כיום במהלך העונה אני מארגן את הליגות על כיסאות גלגלים בארץ, בהשתתפות 25 קבוצות. המאבק כאן הוא אדיר".
והוא גם יודע להסביר היטב את ההיעדרות שלנו מטוקיו: "4 נבחרות עלו מהמוקדמות באירופה, וישראל לא הייתה ביניהן. הכל הפך למקצועני בענף, אצלנו עדיין חובבנים. בגרמניה והולנד, השחקנים בענף מרוויחים הרבה כסף, וישנם מקומות בהן הקבוצות משלבות שחקנים בריאים שיושבים על כיסא הגלגלים. בארץ מחמירים יותר עם ניקוד הנכות לפיו אפשר לשחק, ובמידה מסוימת נוצר בארץ פיגור בפעילות בהשוואה למדינות אחרות. הענף כולו השתנה בעולם כאשר נפלה ההחלטה לאפשר לקטועים להשתלב בפעילויות. רופאים בארץ התנגדו, ולקח 3 שנים עד שניתן האישור המבוקש".
