העיתונאים באצטדיון ביי ארנה בלברקוזן היו ממש עצבניים בשבת בערב. כל כמה דקות הם הציצו בשעון. כמעט שעה וחצי עברו מאז סיום המשחק בין באייר לברקוזן לגרויטר פירת, ואין זכר למאמן האורח, שטפן לייטל. לבסוף הוא הגיע והתייצב מאחורי המיקרופונים. "מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן", אמר בחיוך מריר. "היינו צריכים ללקק הרבה פצעים בחדר ההלבשה".
לייטל הסביר שהשחקנים שלו סובלים מ"פציעה נפשית", אחרי שהובסו 7:1 על-ידי לברקוזן – ההפסד ה-12 ברציפות של הקבוצה. "מה אפשר להגיד אחרי שאתה מפסיד 7:1?", שאל וענה בעצמו: "קשה למצוא את המילים הנכונות".
חצי שנה אחורה, והכל נראה אחרת. בעיר הבווארית פירת חגגו בסיום העונה שעברה את חזרתה של הקבוצה לבונדסליגה אחרי תשע שנים בליגה השנייה. היום זה רק זיכרון, וההווה עצוב. נכון לעכשיו, גרויטר פירת בדרך לניפוץ שיאים שליליים שנראו בלתי ניתנים לשבירה. ואם כדור השלג לא ייעצר היא יכולה להפוך לקבוצה הגרועה בתולדות הליגה הגרמנית. אולי עדיף היה להישאר בליגה השנייה.
עד כדי כך המצב גרוע שכרגע אף אחד לא מדבר על הסיכויים לשרוד בבונדסליגה. תיאורטית זה אפשרי, אבל ברור לכולם שזה לא יקרה. אחרי 14 מחזורים גרויטר פירת ניצבת במקום ה-18 והאחרון, עם נקודה בודדת.
היא הבקיעה 12 שערים, אבל ספגה 46. ואם קצב הספיגות היה סביר יחסית בתחילת העונה, מאז המצב רק הולך ומידרדר. בשלושת המשחקים האחרונים היא הוציאה 17 כדורים מהרשת: ארבעה ממנשנגלדבאך, שישה מהופנהיים ושבעה מלברקוזן.
הגרוע מכל עוד לפניהם
אם תמשיך בקצב הזה, שעומד על 111 שערים בעונה, גרויטר פירת תשבור את השיא ההיסטורי של טסמניה ברלין (עוד נגיע אליה), שספגה 108 שערים בעונת 1965/66. אבל עד סיום העונה יש הרבה זמן, 20 משחקים, וזה מה שהכי מטריד את המאמן לייטל. הוא מבין שבהחלט יכול להיות שהגרוע מכל עוד לפניו. בדרכו שלו הוא שידר גם מעט אופטימיות אחרי ההשפלה בלברקוזן. "הייתי מרוצה מהמחצית הראשונה", אמר.
אפשר להבין אותו. עד לדקה ה-45 התוצאה הייתה רק 1:2 ללברקוזן. הקריסה הגיעה במחצית השנייה, כאשר הכוכב הצ'כי פטריק שיק הבקיע רביעייה קלילה. אפשר היה לראות איך גרויטר פירת פשוט מתפרקת: כל שער הוריד עוד יותר את הביטחון העצמי של השחקנים, שגם ככה היה ברצפה. לא במקרה לייטל נשאר איתם בחדר ההלבשה כמעט 90 דקות, כדי לנסות ולעודד אותם. הרי הליגה ממשיכה ובשבת ממתינה להם עוד יריבה לא פשוטה, אוניון ברלין.
למחרת, אחרי שנרגע מעט, לייטל נשאל מה ראה בעיניים של השחקנים. האם זו הייתה תדהמה? פחד? אולי ייאוש? "מעבר לכל דבר אחר ראיתי שם כאב", אמר בכנות. "הם חוששים מההמשך, כי הם הגיעו לליגה קשה שמענישה אותך על כל טעות. מבחינתי מה שהיה הכי חשוב זה לדבר עם כל אחד מהם באופן פתוח וגלוי מיד אחרי המשחק".
לייטל בן ה-44 גדל בבאיירן מינכן, אך לא שיחק בקבוצה הבוגרת. את קריירת האימון החל באינגולשטאדט בליגה השנייה, ובעונת 2017/18 אחד משחקניו היה אלמוג כהן, היום במכבי נתניה. בפברואר 2019 מונה למאמן גרויטר פירת ועשה עבודה נהדרת. הוא ייצב את הקבוצה, ועונה לאחר מכן "התלתנים" סיימו במקום השני בליגת המשנה – עם כרטיס לבונדסליגה.
"לייטל היה אגדה באינגולשטאדט", מספר עליו כהן. "הוא טקטיקן בחסד עליון, מאוד יסודי. כבר כשאימן את קבוצת המילואים דיברו עליו כמי שיהיה מאמן גדול. כשהגיע לגרויטר פירת הוא עשה הצלחה מדהימה, העלה אותה מליגה ששיחקו בה קבוצות פאר כמו המבורג, נירנברג ודיסלדורף. אף אחד לא האמין שיעשה את זה".
במועדון ידעו שייאבקו העונה בתחתית. לא היו להם אשליות. ובכל זאת, אף אחד לא ציפה לתסריט בלהות כזה. במחזור הפתיחה פירת הובסה 5:1 בשטוטגרט, אבל במשחק הבית הראשון חילצה תיקו מארמיניה בילפלד. פתיחה סבירה. ואז העניינים החלו לצאת משליטה.
החלוץ שניספה באושוויץ
לא תמיד גרויטר פירת הייתה קבוצה אומללה כל כך. יש לה היסטוריה מכובדת, אבל היא בעיקר רחוקה. היא נוסדה ב-1903, ובעוד שנתיים תחגוג 120. ולא מדובר רק במועדון ותיק, אלא גם בכזה שחווה הצלחות.
גרויטר פירת זכתה בשלוש אליפויות (1914, 1926, 1929) ונחשבה לקבוצה הפופולרית בבוואריה. ב-1914 היו לה 3,000 חברי מועדון - יותר מכל קבוצה אחרת בגרמניה. האצטדיון שלה, שפורטפארק רונהוף, היה אז הגדול במדינה.
הכוכב הגדול באליפות של 1914 היה החלוץ היהודי יוליוס הירש, שארבע שנים קודם לכן זכה באליפות עם קרלסרוהה. הירש היה היהודי הראשון ששיחק בנבחרת גרמניה, ועשה זאת ב-1911 כשהיה בן 18. הוא ייצג את גרמניה באולימפיאדת שטוקהולם ב-1912 והבקיע רביעייה בניצחון על הולנד – הראשון שעושה זאת בנבחרת.
אף שלחם במדי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה וקיבל את עיטור "צלב הברזל", זה לא עזר לו כשהנאצים עלו לשלטון. באפריל 1933 הודיע הירש שהוא עוזב את קרלסרוהה, שבה היה חבר במשך יותר מ-30 שנה, אחרי שקרא בעיתון שכל המועדונים בדרום גרמניה יחרימו יהודים מעתה והלאה.
המצב בגרמניה של היטלר רק הלך והחריף, וב-1942 הירש התגרש מאשתו הלא-יהודייה, כדי להציל אותה ואת ילדיו. הוא היה משוכנע שממשלת גרמניה לא תפגע בו, גם בגלל עברו כחייל וכשחקן נבחרת, אבל שום דבר לא עזר. במרץ 1943 הוא הועלה על טרנספורט שלקח את יהודי קרלסרוהה למחנה ההשמדה אושוויץ. שם מצא את מותו.
מאז 2005 ההתאחדות הגרמנית מעניקה את פרס "יוליוס הירש" לאנשים ומועדונים שנותנים דוגמה לאינטגרציה חברתית ולקבלת האחר בכדורגל הגרמני.
הכדורגל הגרמני עבר ארגון מחדש ב-1933 כשהנאצים עלו לשלטון, ואז פחות או יותר הסתיים תור הזהב של גרויטר פירת, שהפכה לקבוצה בינונית. כשהבונדסליגה הוקמה ב-1963 היא לא נבחרה להיות אחת מ-16 המייסדות.
המקרה המוזר של טסמניה ברלין
מרתק לא פחות הוא הסיפור מאחורי המועדון שאת שיאו השלילי מאיימת גרויטר פירת לנפץ: הקבוצה בעלת השם המסקרן טסמניה ברלין.
המועדון הקטן הוקם על-ידי איש עסקים מקומי שגדל באי האוסטרלי טסמניה – וזה מקור השם המוזר. היא בכלל לא הייתה אמורה לשחק בבונדסליגה, אלא שלפני עונת 1965/66 הרטה ברלין נזרקה מהליגה בגלל הפרת חוקי השכר, וראשי ההתאחדות רצו לשמור על ייצוג לברלין. וכך, טסמניה נקראה לדגל שבועיים בלבד לפני שריקת הפתיחה. מה הפלא שסיימה את העונה עם שמונה נקודות בלבד (אז העניקו שתי נקודות לניצחון), 15 שערי זכות בלבד לעומת 108 שערי חובה?
השיא הכי מפורסם שקבעה לפני שמיהרה להתפוגג מהבונדסליגה אחרי עונה אחת בלבד היה רצף של 31 משחקים ללא ניצחון (לפחות סיום העונה המתיק מעט את הגלולה, עם ארבע תוצאות תיקו ושני ניצחונות). בגרמניה היו משוכנעים שהשיא הזה יעמוד לנצח. ואז הגיעה שאלקה של העונה שעברה, ו"איימה" לשבור את השיא שאף אחד לא רוצה לשבור.
קבוצת הפאר שנקלעה למשבר אדיר צברה 30 משחקים רצופים ללא ניצחון על פני 358 ימים. לפני המשחק הבא, מול הופנהיים, האנס גינטר בקר בן ה-82, שהיה קפטן טסמניה ברלין באותה עונה ידועה לשמצה, הוזמן למשחק לראות במו עיניו איך השיא המביך נלקח ממנו. לא ברור אם בקר באמת רצה להיפטר מהשיא, אבל זה לא קרה. שאלקה ניצחה 0:4 וקטעה את הרצף. זה לא עזר לה להימנע מירידה לליגה השנייה. לפחות את השיא השאירה לטסמניה.
"האמת היא שמעולם לא חשבתי שמישהו בכלל יתקרב לשיא שלנו", אמר בקר הקשיש. "היום למועדונים יש כל כך הרבה אפשרויות להיחלץ ממצבים קשים. הם יכולים לקנות שחקנים, להביא פסיכולוגים. לנו לא היו אפשרויות כאלו. אלו היו זמנים אחרים. כשהגענו למחזור האחרון כבר לא היה כסף. זה היה בחוץ מול שאלקה, נסיעה של 500 קילומטר. על טיסה בכלל לא היה מה לדבר, אז יצאנו מוקדם בבוקר מברלין באוטובוס רעוע, הגענו לגלזנקירשן סחוטים. ערכנו חימום קצר והפסדנו 4:0. יחסית למצבנו זו הייתה תוצאה טובה".
55 שנה אחרי מעלליהם של בקר וחבריו, אוהדיה של גרויטר פירת מקווים שהקבוצה שלהם לא תהפוך לטסמניה החדשה. הם מקווים שלפחות יצליחו לראות ניצחון או שניים. אם זה לא יקרה, בגרמניה כנראה יקראו להם "הקבוצה הגרועה בהיסטוריה" גם בעוד מאה שנה.
