ליגת העל אמנם הפסיקה את פעילותה, אבל זה לא אומר שהיא עומדת במקום. במהלך השבוע האחרון הצטרפו אליה מספר קבוצות חדשות, שעליהן רוב האוהדים בישראל מעולם לא שמעו.
קבלו את פילדלפיה פיליז, לכאורה קבוצת בייסבול שהיא אמריקאית כמו נקניקיה ב־4 ביולי, אבל בפועל תומכת נלהבת של ישראל לא פחות ממ.ס אשדוד. אחד ממשחקיה בשלב הפלייאוף בשבוע שעבר נפתח בדקת דומייה לזכר הנרצחים במתקפת חמאס, ומגרשה הביתי הואר בצבעי כחול־לבן לאות הזדהות. כמוה עשו בין היתר גם קבוצות הפוטבול של בולטימור, מיאמי, מינסוטה, סן־פרנסיסקו ואחרות, שליבן במקום הנכון. הצהרות התמיכה וההזדהות שלהן יגיעו לשיא בדקת דומייה שתקדים את כל משחקי המחזור ב־NFL.
3 צפייה בגלריה
הלב במקום הנכון. דקת דומייה לזכר הנרצחים במגרש בפילדלפיה
(צילום: Rich Schultz / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
מבחינתו של הספורט האמריקאי, עמידה לצידה של ישראל היא דבר מובן מאליו. אלא שהוא חדל להיות מובן מאליו ברגע שמביאים בחשבון את שתיקתו הרועמת של הכדורגל העולמי, מרמת הגופים המארגנים, דרך הליגות ועד למועדונים. פיפ"א ואופ"א נאלמו, והפרמייר־ליג פתחה את פיה באיחור של ימים רק כדי לשחרר הצהרה מכובסת שכינסה תחת קורת גג אחת את ישראל והטרור החמאסי.
שקט הוא רפש, אבל יש דברים מצחינים יותר אפילו משקט. בגידת העילית של הכדורגל העולמי במדינת ישראל אינה מפתיעה: רוב הקבוצות הגדולות הן צעצוע של שייח'ים, עם דשא מסריח מנפט. כסף לא קונה רק את קווין דה־בריינה וארלינג הולאנד ומאפשר יצירת מגה־קבוצות מרהיבות – הוא גם קונה את זכות הדיבור. עד היום, כדי ליהנות מהליגה האנגלית היה צריך רק להעלים עין מהמוסר הספורטיבי, ולהלבין, כל אוהד בינו לבין עצמו, את השתלטות המיליארדרים מהמפרץ על הקבוצות בבריטניה. עכשיו, למרבה הצער, מתגלה בעיה מוסרית גדולה בהרבה, אנושית, ואיתה כבר הרבה יותר קשה לחיות.
הנקודה שבה הספורט מתפרק
המתקפה הרצחנית בשבת שעברה פערה חור שחור בלב הישראליות, ולתוכו, כמו דרך פתח ניקוז, נשאב כל מה שפעם נדמה כחשוב עד שנותרה, חשופה ומדממת, רק ליבת קיומנו. בימים שבהם עצם הדבר הזה שנקרא "ישראלי" נמצא תחת מתקפה, כל התוספות מאבדות משמעות. אין מקום ל"תרבות ישראלית", ל"הומור ישראלי", ל"כדורגל ישראלי". המשחקים החשובים ביותר לא מתקיימים עוד בבלומפילד או בסמי עופר, אלא במשטחי הדשא המאולתרים במלונות שאליהם פונו ניצולי הטבח בעוטף. אין דבר גדול יותר שערן זהבי, דולב חזיזה ואחרים יכולים יהיו לעשות העונה מדאבל פס עם ילד בן 11 מקיבוץ כיסופים.
(דקת דומייה בבונדסליגה השנייה בכדוריד)
מדהים ומפחיד להיווכח איך מה שבימים כתיקונם מרגיש נצחי יכול פשוט להיעלם בבת אחת, כאילו מעולם לא היה שם. ספורט בנוי על מחזוריות, זה מקור הכוח שלו. הבטחת ההמשכיות שלו, בטוב וברע, מוסיפה נחמה גם ברגעים של משבר פרטי או קולקטיבי. תמיד יהיה עוד משחק, תמיד תהיה עוד עונה.
אבל כדורגל יכול להבטיח את עצמו רק עד לנקודה מסוימת שמעבר לה הוא פשוט מתפרק, היות שהוא חסין כמעט לכל כוחות הרשע, אבל לא לכולם. עצירת ספורט היא אירוע מונומנטלי, משום שהוא מציע עוד אפשרות לנסות לעכל עם מה אנחנו מתמודדים. הכדורגל הוא כל כך מרכזי בשגרת יומנו, שביחס ישיר דרוש רוע מאוד גדול כדי להעלים אותו לחלוטין. זה עוד ביטוי, שולי ככל שיהיה, למידת הכוח שהופעל על הציבור הישראלי בשבוע שעבר.
היריבויות יצאו למילואים
הערב אמורה הייתה נבחרת ישראל לשחק בקוסובו במסגרת מוקדמות היורו, שלושה ימים אחרי שאירחה את שווייץ. זה לא יקרה וההוא לא קרה ולאיש לא אכפת. המגרשים נסגרו על מנעול, בלי לדעת מתי ייפתחו שוב. את הקבוצות החליפו היחידות. במקום הפועל ת"א – גולני. במקום מכבי חיפה – הצנחנים. במקום בית"ר ירושלים – חיל האוויר. הן לא משחקות אחת נגד השנייה, אלא אחת עם השנייה. וזו סמליות מושלמת.
בניסיון לשרוד את הטראומה מתקשה הישראליות כאגרוף, מתכנסת לתוך עצמה ומפשיטה את כל השכבות שמבדלות אותה בזמן שגרה עד שמתקבלת חזות אחידה. וכשם שימנים מסייעים לארוז מוצרים שנתרמו על ידי שמאלנים ולהפך, כך גם היריבויות הקשות שחוצות את הכדורגל הישראלי לשבטים הוצאו למילואים.
יריבות, ואפילו שנאה ספורטיבית, היא לא דבר אסור, היא אפילו דבר טוב: חברה בריאה היא כזו שבה אפשר לתעל מתחים וכעסים לתוך אירוע כמו משחק כדורגל, שכן זה אומר שלכל המעורבים יש את הפנאי הרגשי ואת הפריבילגיה לשחק במשחקי מלחמה שכאלה. כשזה יחזור, זה יהיה עוד ביטוי מבורך לשיבת החיים למסלולם. אבל עד אז, יש מן הנחמה בתחושת שותפות הגורל שמאחדת בין קהלים שלא חולקים דבר במשותף.
