בואו נודה: טעות מביכה כמו שעשתה אתמול (ראשון) הפועל ירושלים יכולה לקרות בכל מועדון. ראינו את זה קורה בפרשת הפקס של מכבי חיפה בהנהגת הנשיא יעקב שחר כשעל הקווים נמצא אברם גרנט ונתקלנו בעוד מועדונים (כולל כמובן באירופה, שלעולם לא תיתפס כשכונתית – אופס רגע, מה קרה שם בהגרלת ליגת האלופות לפני שבועיים?!) שטעו בספירה, התבלבלו ברישום וחטפו הפסדים טכניים בגלל רשלנות נטו.
אבל כשזה קורה בהפועל ירושלים מתלווה אל הביקורת נימה של רשעות שמתענגת על הפדיחה והמועדון האדום הרוויח אותה ביושר. יותר מדי זמן נדמה שהפועל ירושלים (וקודם לכן קטמון), קבוצת האוהדים הראשונה והמצליחה בישראל, לא החליטה אם היא מועדון כדורגל מקצועני או תנועת נוער שנהנית להניף דגלים ומיזמים מאגניבים שמצטלמים נפלא. תוסיפו את הריבוי הלא-פרופורציונלי של אוהדיה-סלבריטאיה בתקשורת ואת העלייה האקספוננציאלית בהופעותיהם בטלוויזיה, בעיתונים ובאתרים, ותקבלו את בעבוע האנטגוניזם שהחלה לעורר הקבוצה החביבה מירושלים.
הרצון העקבי שלה לבדל את עצמה כמועדון ערכי שלא נוהג כמו שאר השכונתיים באזור, התפוצץ לה אתמול בפרצוף, דווקא בדרבי, במרכז טדי גדוש באוהדים, עם אוראל דגני וירדן שועה שרוקדים להם על הדם. עכשיו רק חסר להם שוויקטור יונה ויוסי סאסי יפתחו חשבון טוויטר.
האטרקציה מול המכונה
הרמה של ליגת העל נמוכה עד בינונית, זה עלה פה לא פעם, אבל לפחות בצמרת אנחנו מקבלים מאבק קלאסי בין שתי יריבות שונות בתכלית, כאלה בעלות אפיון מובהק ושכל אוהד נייטרלי יבחר לו פייבוריטית לפי טעמו וסגנונו.
בצד אחד מכבי חיפה ההתקפית, המרהיבה, זו שמפרקת הגנות עם טיקי-טאקה, שיודעת לדפוק שישיות על הראש של יריבה מהמקום השלישי, שמחזירה את הכבוד לדאבל פס, לדריבל ולגולים היפים שמככבים בתקציר. בצד השני הפועל באר-שבע, פעם מאמי לאומית, ועכשיו הקבוצה המסודרת, העמלנית, שמשחקת כדורגל יעיל, לא נוצץ מדי, אבל כזה שמוציא לך את החשק להתקרב לרחבה של עומרי גלזר. 0:1 קטן זה הקונספט, רמזי ספורי הוא קבלן הביצוע. האטרקציה מול המכונה, להקת הריקוד מול חבורת הטכנוקרטים.
ברור שהחלוקה הזו מוקצנת – אנחנו פה כדי לבנות דרמה - ויש בה לא מעט משחקי תדמיות (שכטר, רוקאביצה ומיכה לא פחות טכניים ומבריקים מהקולגות שלהם בירוק), אבל עדיין יש בסיס של אמת בהבדלים בין הקבוצה של ברק בכר לזו של רוני לוי.
בגדול, זה קצת מזכיר את מכבי חיפה מול מכבי ת"א בניינטיז ואת מכבי נתניה מול הפועל כפר סבא באייטיז. אני כבר יודע בעד מי אני.
ארבייטמן צודק, אזלו החלוצים
הבוקר מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet ראיון פרישה עם שלומי ארבייטמן שמשגר שלל הכרזות שיהיו מי שיתייגו אותם כ"שחצניות". אפשר להשחיז לא מעט דאחקות על ארבייטמן שמספר על עצמו בפומפוזיות: "אני אחד החלוצים הכי טובים שהיו בישראל" ומבכה את המצב הנוכחי בליגה במילים "חסרים היום חלוצים כמוני. כואב הלב שאני פורש ואין עוד הרבה שדומים לי".
אבל זה יהיה קל מדי. לפעמים צריך לשים לשנייה את הציניות בצד ולהקשיב. ארבייטמן צודק. כיום אין כמעט חלוצים ישראלים מסוגו בליגה. חלוצים שכל ההתמחות שלהם היא לעמוד במקום הנכון ולהכניס את פיסת העור העגולה לתוך הרשת. בראש, ברגל, בדחיקה, בחצי נפילה, בקור רוח ששמור ליחידי הסגולה שהופכים לממוקדים בדיוק כשהכדור מגיע אליהם בתוך הרחבה.
תסתכלו על משחקים לפני 20 שנה ותמצאו שם סדרה מרשימה של חלוצים ישראלים שהיו כובשים כמות דו ספרתית - גם לא בקבוצות המובילות! - ואף אחד לא היה עושה מזה עניין. משי הולצמן ועד אסי טובי, מקובי רפואה ועד אלון מזרחי. מעמיר תורג'מן ועד מוטי קקון, מליאור אסולין ועד כאמור ארבייטמן.
למה זה קורה? זה כמובן קשור לשינויים שחלו במהלך השנים בסגנון המשחק, אבל גם למאמנים פחדנים, למעמדם הרעוע ולכדורגל טקטי זהיר עד כאב (שזו עוד צורה לומר פחדני ובונקריסטי). ארבייטמן צדק: הגיבורים הגדולים של פעם, הפכו לחיות נכחדות שדורשים מהם לסגור את המגן.
