הנבחרת הלאומית של גרמניה תמיד עמדה בסטטוס נפרד מכל דבר לאומי אחר במדינה. אם הגרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה התביישו בכל דבר לאומי, הרי שהנבחרת הייתה המדורה שלאורה היה מותר לגלות רגשות פטריוטיים. או רגשות באופן כללי.
הסנסציה מול הונגריה במונדיאל 1954 ("הנס של ברן") סימלה את ההתאוששות מהמלחמה. הזכייה במונדיאל 1990 סימלה את האיחוד. אירוח הטורניר ב־2006 העביר את הכדורגל ממינכן המתועשת לברלין הרב־תרבותית, האזרחים עודדו את הנבחרת לראשונה בגאווה, כל העולם רצה להגיע לברלין הענייה והסקסית - ותור הזהב של הכדורגל הגרמני התחיל (למרות שהביא רק תואר אחד: מונדיאל 2014).
ומאז, כמעט עשור של צניחה חדה בהישגים, בתחרותיות, שתי הדחות רצופות בשלב הבתים בגביע העולם. כעת, תחת הנהגתו של האנזי פליק, ואחרי שורה של הפסדים מביכים במשחקי ידידות (גרמניה מארחת את יורו 2024 ולכן אינה משתתפת במוקדמות, למזלה), הנבחרת הגיעה לשפל של השפל של המדרגה: האזרחים הגרמנים איבדו בה עניין.
פליק פלאק לאחור
בחמשת המשחקים האחרונים שלה מאז ההדחה המבישה בשלב הבתים במונדיאל בקטאר, גרמניה ניצחה את פרו, סיימה בתיקו עם אוקראינה, והפסידה שלוש פעמים – לבלגיה, לפולין ושלשום 2:0 לקולומביה. התוצאות לא רק הבהירו שזה לא מקרי וכי המשבר הוא רוחבי ולא נקודתי, אלא גרמו לאוהדים רבים להתגעגע לנבחרת ההיא מקטאר. אולי לא הייתה שם הרבה יכולת, אבל השחקנים נלחמו, הראו שחשוב להם לייצג משהו כל כך חשוב למציאות הגרמנית. גם זה הלך לאיבוד.
פליק הבהיר לפני המשחק מול קולומביה שמדובר במשחק על תוצאה, שהוא מצפה מהשחקנים למאה אחוז הקרבה, אבל אז החליט להוציא מהסגל את ג'ושוע קימיך, השחקן הכי חשוב שלו. בעיתונות הגרמנית מדברים עליו כעל מאמן שאיבד את חדר ההלבשה. שהוא קורץ עם עיניים עצומות. שלשחקנים נמאס מחוסר המנהיגות. גרמניה שיחקה שלוש פעמים ביוני. בין המשחק הראשון לשני, פליק ביצע תשעה שינויים בסגל. שלשום ערך חמישה שינויים. השחקנים והאוהדים רוצים לראות סוג של המשכיות, הישגיות, בניית ביטחון מחודש לשחקנים ובין האוהדים לנבחרת. ההתנהלות של פליק מעידה על ניתוק בינו לבין הרצונות הללו.
4 צפייה בגלריה
בעיתונות הגרמנית מדברים עליו כעל מאמן שאיבד את חדר ההלבשה. פליק
(צילום: REUTERS/Thilo Schmuelgen)
בכל אחד מהמשחקים הללו, גרמניה הראתה את הניצוצות שפליק מקווה להם, רגעי כדורגל שיחזירו את ההנאה מהנבחרת ואת הגאווה של האוהדים, אבל הרגעים האלו מעטים מדי. שלשום היה אולי רגע אחד כזה בדאבל־פס פנטסטי בין ג'מאל מוסיאלה לקאי האברץ. זהו.
בהפסקה ובסוף המשחק, האוהדים – באקט נדיר של הבעת חוסר שביעות רצון – שרקו בוז. גם ככה יושבים על הנבחרת הזו הכישלונות האחרונים, גם ככה יהיה קשה מאוד להכין אותה ליורו ללא משחקים תחרותיים רשמיים, אבל הציפייה מפליק היא שיתחיל להניע מהלך, שיראה התקדמות לייצוב ההגנה החלשה. שום דבר לא קורה. לציבור אפילו לא נמאס מהנבחרת הזו. היא הפכה ללא רלוונטית, לבאר של עלבונות ומפח נפש.
4 צפייה בגלריה
זו הנבחרת המבישה ביותר של גרמניה ב-20 השנים האחרונות. תשאלו את האוהדים
(צילום: Odd ANDERSEN / AFP)
כשפליק מדבר על מאה אחוז תוצאה ומאה אחוז הקרבה, ואז הולך ומבצע ניסויי הרכב משונים ומחליף טקטיקות במהלך המשחקים, מה השחקנים אמורים לחשוב על מה שהוא אומר? איך הם אמורים לקחת אותו ברצינות? פליק משתעשע כבר יותר מדי זמן עם אלילת המזל, ועכשיו אפילו לה קצת נמאס ממנו.
זו הנבחרת המבישה ביותר של גרמניה ב־20 השנים האחרונות. גרסאות קודמות שלה היו מקרטעות טקטית ומבחינת כישרון, אבל היו מחפות על כך במבחן הנחישות והתוצאה. הנבחרת של פליק נמצאת בפשיטת רגל הישגית ויצירתית. זו נבחרת ששוחה בתוך ביצת המשבר שלה, במערבולת אינסופית. השחקנים נראים כאילו השיטה בנויה על כך שהם יהמרו על המהלך הבא שלהם. מרוב לפטופים ואייפדים, הנבחרת איבדה את המגע האנושי שלה.
גם השחקנים מיואשים
השחקנים עצמם מבהירים כמה הם נואשים. "האם המצב רציני?", ענה רובין גוזנס לעיתונאי גרמני אחרי ההפסד 1:0 לפולין בשבוע שעבר, "הוא רציני כמו המוות. אבל אני מודה לך ששמת לב לזה". בדרך כלל מדובר בתגובה צינית של שחקן אחרי הפסד. גוזנס התכוון לכל מילה.
4 צפייה בגלריה
רק חמישה ניצחונות יש לגרמניה ב-17 משחקים מאז תחילת 2022. גונדואן
(צילום: REUTERS/Thilo Schmuelgen)
רק חמישה ניצחונות יש לגרמניה ב־17 משחקים מאז תחילת 2022 – נגד איטליה, קוסטה ריקה, פרו, עומאן וגם ישראל. חוץ מאיטליה, לא מדובר בשמנת של הכדורגל העולמי. ההערצה לנבחרת גרמניה, הפחד ממנה, הכבוד שרחשו לשחקנים שלה – הכל נעלם. כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מושפלת.
לאף אחד כבר לא אכפת. האוהדים הפסיקו להתרגז. בקופות בגלזנקירשן עדיין היו כרטיסים למשחק נגד קולומביה. רק מאות בודדות נסעו לעודד בהפסד בפולין השכנה. שידורי הטלוויזיה מדגישים את חוסר האכפתיות. "אחרי כל משחק כזה", אמר אוהד ל"דר שפיגל", "פתאום אנחנו מתגעגעים ליוגי לב ול־6:0 שחטפנו מספרד".
למזלה של גרמניה, כאמור, היא לא תלויה בתוצאות שלה השנה כדי לעלות ליורו. אבל אם הנבחרת ופליק לא יצליחו לסטות ולשנות את המסלול, הטורניר בגרמניה, כמו המונדיאל ב־2006, יכול להפוך לאליפות מונומנטלית, רק שהפעם לכיוון ההפוך. אז היא פתחה את השערים והרעב לגרמניה החדשה ומימשה את הרצון האינסטינקטיבי לגאווה לאומית. עכשיו, לעומת זאת, כישלון – ועוד על אדמת גרמניה – יעצים את תחושת המיאוס מהנבחרת, בנוסף לזה מהמלחמות, המצב הכלכלי ומהעלייה המטורפת בקולות לימין הקיצוני.
