כשהכל ייגמר, הזיכרון הכי עמוק שייוותר מהלילה המושלם של סטף קרי שלשום במדיסון סקוור גארדן, הדבר האחד שיילך איתו כל חייו, הוא הידיעה שברגע הגדול בקריירה הוא נעטף באהבה מהסוג שגם ספורטאי-על לא זוכים לה.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ:
אין אולם ספורט שיושביו ציניים יותר ממדיסון סקוור גארדן. אין קהל שמגיע למשחק בידיעה שהקבוצה שלו די מחורבנת ולכן הכיף הגדול היחיד הוא לאמלל יריבים. הם נכנסו לוורידים של מייקל ג'ורדן ולנימים של לברון ג'יימס, הם העבירו עשור במלחמת חורמה נגד רג'י מילר, שפעם היה בעצמו הקלע הגדול בהיסטוריה. אף אחד לא יצא בלי שריטה מהגארדן הישן עם האקוסטיקה האדירה, ובגלל זה גם כולם כל כך אוהבים לשחק בו.
אבל שלשום הקהל הזה השאיר את הציניות בבית. אף אחד לא הגיע כדי להרוס לסטף קרי את הערב שיציב אותו סופית על הר ראשמור של הכדורסל. להפך. אפשר היה להרגיש איך 20 אלף איש, שחלקם שילמו 900 דולר לספסר בפינת רחוב 33 והשדרה השמינית, כמעט דוחפים את שתי השלשות שחסרו לקרי בכוח לתוך הסל כדי לשבור את שיא השלשות בכל הזמנים ב-NBA. וכשהשלשה השנייה נכנסה בסוויש אדיש לגודל הרגע, נתן הגארדן לכוכב גולדן סטייט מתנה שאף יריב של הניקס לא יכול אפילו לחלום עליה: אהבה חסרת תנאים.
זה לא רק כי ניו-יורק מציבה רף גבוה יותר לגדולה אמיתית מבכל מקום בעולם, ולכן גם יודעים שם לזהות אותה כשהיא מגיעה באמת, אלא כי סטף קרי, האדם, עבר את כל המבחנים האפשריים, ואם אתה לא אוהב אותו אתה asshole של ממש. ניו-יורקרים אכן יכולים להיות assholes של ממש, אבל קרי פרק אותם מנשקם.
האיש שאי אפשר לרשת
ויכוחים על ספורט הם אחת ההנאות הגדולות בחיים. תשאלו אלף איש מי הכדורגלן הגדול אי פעם, ותקבלו שלוש-ארבע תשובות שלכל אחת מהן יהיה איזה בסיס. תשאלו את אותם אלף מי הקוורטרבק הגדול אי פעם, ולמרות שהרוב המכריע יגיד טום בריידי, יהיו מי שיגידו ג'ו מונטנה או פייטון מאנינג, וגם להם יהיה איזשהו קייס.
נלך יותר רחוק, יש אנשים - לא הרבה - שמתווכחים על זהות הכדורסלן הגדול אי פעם. התשובה די ברורה, אבל למי שטוען כי זה ביל ראסל או ווילט צ'מברליין או מג'יק ג׳ונסון או לברון ג'יימס, יש לפחות איזו חצי רגל לעמוד עליה. עכשיו תשאלו אלף איש מי הקלע הגדול בהיסטוריה, ואלף תשובות יהיו סטף קרי.
להגיד שקרי שינה את המשחק זו כבר קלישאה קצת מאוסה, אבל הוא שינה אותו באופן כזה שאפילו יורשיו המוכשרים ביותר לעולם לא יגיעו אליו. אוסקר רוברטסון שינה את המשחק ופתח דלת ליורשים טובים עוד יותר (מג'יק ג׳ונסון ולארי בירד); ד"ר ג'יי שינה את המשחק ופתח דלת ליורשים טובים עוד יותר (מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט); סטף קרי שינה את המשחק ופתח את הדלת לעולם שלם של קלעים אדירים, אבל איש מהם אף פעם לא יהיה יותר טוב ממנו.
נאמר שקרי ימשיך לשחק ככה עוד ארבע-חמש שנים, טפו-טפו-טפו בלי פציעות, ויגיע לאזור ה-5,000 שלשות בקריירה. כדי לשבור את השיא הזה יצטרך השחקן - שעוד לא משחק בליגה ואולי אפילו עוד לא נולד - לקלוע בערך 300 שלשות בעונה במשך 17 שנה. נכון שהכל אפשרי, אבל לא, לא ממש.
קשת השלוש, קו חסר משמעות
מה שמרגש במיוחד בהישג הזה של קרי הוא שאף אחד מהכוכבים האחרים בספירות שבהן הוא מסתובב, לא היה צריך לדלג מעל חומת סקפטיות גבוהה יותר. הילד הרזה - שרק בעונתו הרביעית בליגה, כשקלע 54 נקודות באות מדיסון סקוור גארדן, הפסיקו להביט בו בזלזול - נאבק על כל פיסת כבוד שקיבל.
אמרו שהוא רק קולע ממרחק, אז הוא פיתח שליטה קוסמית בכדור ויכולת חדירה לסל. אמרו שהוא חור בהגנה, אז השנה, בגיל 33, הוא ממרר את החיים לשחקן שמולו. אמרו שהוא לא יכול לזכות באליפות, אז הוא זכה בשלוש, לא סופי. אמרו שהוא חלש, אז הוא הוסיף מסות שרירים והגיע לכושר גופני שמאפשר לו לרוץ בלי הפסקה, ועוד נשאר אוויר לזריקה מעשרה מטרים. אמרו שאי אפשר לבנות קבוצה סביבו, אז הוא בנה אותה. ובכל שנה הלך עוד חצי צעד אחורה, עד שהפך את קשת השלוש לקו חסר משמעות. הוא ממילא לא מתקרב אליו.
לשחקני עבר יש רגשות מעורבים כלפי קרי. הם מעריכים את הגאונות, אבל לא אוהבים את מה שעשה למשחק. הם רואים ילדים במגרשים ברחובות מנסים לקלוע מחצי מגרש ולא משום פינה אחרת, ומרגישים שזה לא כדורסל אמיתי.
מה שהם אולי לא מבינים זה שרוב הילדים לא יכולים לחלום להיות לברון ג'יימס. לברון הוא פריק של הטבע, לברון הוא תופעה של פעם בשני דורות, לברון לא שינה את המשחק בעיקר משום שפשוט אין מי שיבוא אחריו. אבל כל אחד מהם יכול לחלום להיות סטף קרי, 190 סנטימטרים בגוף של רבע עוף. אף אחד מהם לא יהיה קרי, אבל לפחות היה להם צ'אנס, גם אם הוא היה רק בראש שלהם.
לכל הפחות הם תמיד יידעו שחלמו להיות כמו הסופרסטאר שהראה שאפשר להיות ווינר בלי לאבד את עצמך; אפשר להיות האיש שנותן במתנה שעוני רולקס לדריימונד גרין ואנדרה איגודאלה, כי הוא יודע שהם חטפו הרבה מכות כדי לעשות לו חסימות בדרך לשיא; אפשר להיות כוכב-על בלי שהחברים לקבוצה ימאסו בך. למעשה, הם יאהבו אותך כל כך שכולם יסתובבו בלילה הגדול שלך עם חולצות וכובעים שחוגגים אותך.
מאסטרפיס חד-פעמי
מחוץ למדיסון סקוור גארדן עמד בקור של יום שלישי בלילה ילד ניו-יורקי לבוש גופייה של קרי, וראה את המשחק בטלפון. סביבו הצטופפו עוד ועוד אנשים שלא הצליחו להיכנס לאולם, וברגע שבו צללה שלשת השיא של קרי, אפשר היה לשמוע סימולטנית את הרעש מהאולם מתחבר עם התגובה בחוץ.
ניו-יורק יודעת לזהות גדולה, הוא יודעת לזהות אמן מקורי, היא יודעת מתי היא רואה מאסטרפיס חד-פעמי. ואם יש משהו שהחיים בשנתיים האחרונות לימדו גם את ניו-יורק וגם את העולם, זה שאסור לקחת גאונות אנושית כמובנת מאליה.
