מהרבה בחינות, באיירן מינכן כדורגל דומה למכבי ת"א כדורסל. ניצחון ביתי על ברצלונה ולבנדובסקי בליגת האלופות זה באמת הישג פנטסטי, אבל כשהוא מגיע בין ארבעה משחקים ללא ניצחון בליגה (שלוש תוצאות תיקו והפסד בשבת האחרונה לאוגסבורג), הוא לא ממש שווה משהו. באיירן נמצאת כרגע במקום החמישי, חמש נקודות מהפסגה, לא מקום רע כדי להסתער ממנו על עוד אליפות, אבל בבאיירן התוצאות האחרונות והמיקום בטבלה הם מקור לסיר לחץ, לשמועות וחוסר שקט.
בכל קבוצה אחרת שבה היו מעבדים את הנתונים הסטטיסטיים של ארבעת המשחקים הללו ומחשבים את מספר ההחמצות העצום של באיירן (92 בעיטות לשער, ארבעה שערים), היו אומרים: סבלנות, תאמינו בתהליך. כובש השערים העיקרי שלנו עזב לברצלונה ולא מפסיק להבקיע שם. צריך קצת זמן. אבל בבאיירן של הליגה המקומית אין אף פעם זמן. בעיקר כשההנהלה אומרת שהיא לגמרי נותנת גב למאמן יוליאן נאגלסמן ותומכת בו במאה אחוז. ובעיקר אחרי שצ'לסי פיטרה את תומאס טוכל.
קשה בלי לבנדובסקי
בשבת שבה לבנדובסקי הבקיע עוד שני שערים לברצלונה, ההזדמנות הטובה ביותר של באיירן באוגסבורג הייתה הנגיחה של מנואל נוייר. אבל הבור שהשאיר לבנדובסקי הוא כבר קלישאה שמיצתה את עצמה. מה שקורה לבאיירן השנה בליגה הוא דבר שלא קרה לה כבר עשור. האלופה נחשבה תמיד למניה הכי בטוחה בבונדסליגה, אי של יציבות, השנה היא מתפקדת כמו סירת משוטים בצונאמי.
יתרה מכך, העיתונות והאוהדים בבוואריה מתלוננים על כך שההעברות המוצלחות בקיץ גרמו לקבוצה לסטות מתרבות הכדורגל ההיסטורית שלה: לבאיירן תמיד היה חלוץ מרכזי דומיננטי, מפחיד, סוגר עניין. ההתקפה של באיירן השנה היא יותר חבורה של אמנים יצירתיים, עם הרבה פחות תכלס.
ההנהלה ממשיכה לומר שיוליאן נאגלסמן קיבל ומקבל כל מה שהוא צריך כדי להצליח, עובדה שמציבה לחץ רב על המאמן להביא הישגים ותוצאות. מה שאוליבר קאן וחבריו בהנהלה לא ממש מציינים היא העובדה שהם לא נתנו לנאגלסמן שום מחליף מנהיגותי אחרי לבנדובסקי ואחרי העזיבה של מנהיג ההגנה דייויד אלבה. הבעיה העיקרית של באיירן, כך זה נראה במשחקי הליגה האחרונים, היא היעדר הנהגה שתוליך את הקבוצה. יוזואה קימיש מאז פרשת הקורונה הוא לא אותו קימיש, לאון גורצקה יותר מדי פציע, תומאס מולר תמיד היה מנהיג מסוג אחר ויש גבול לכמה אפשר לדרוש מנוייר מקו השער.
מדובר במשבר הראשון של נאגלסמן ב-15 החודשים שלו בתפקיד, אבל מדובר במשבר גדול. משבר זהותי-מנהיגותי, עם תוצאות רעות וקהל לא סבלן. בפעמיים הקודמות שזה קרה לאוטמר היצפלד ולואי ואן חאל, זה לא נגמר טוב עבור המאמן. אוליבר קאן ושאר חברי ההנהלה כבר הספיקו כמה וכמה פעמים להשמיע את הדבר האחרון שמאמן רוצה לשמוע: "יש לנו ביטחון מלא ביוליאן", משפט שנשמע שבעתיים לא טוב כשתומאס טוכל חותם בלשכת אבטלה.
מאנה לא פוגע
מי שהפגרה הזו הגיעה לו בזמן הוא ללא ספק סאדיו מאנה, הרכש הנוצץ ביותר של באיירן בקיץ. הסנגלי התחיל את העונה נפלא והרבה אוהדים חשבו שהוא כן יצליח למלא את הבור שהותיר לבנדובסקי, אבל מאנה לא כבש בחמישה משחקים רצופים ולמרות שנאגלסמן מתעקש לשחק איתו בכנף השמאלית, התפקיד שבו קנה את התהילה שלו בליברפול ובנבחרת סנגל, הרי גם שם מאנה מאבד כדורים, מתקשה לעבור שחקנים באחד על אחד ונראה כמו שחקן שלגמרי איבד את הביטחון העצמי. הפגרה הבינלאומית, עם משחקים נגד בוליביה ואיראן, אמורה להחזיר לו חלק מהביטחון שאבד לו.
המשבר הזה, ביחד עם המשבר הפסיכולוגי שעובר על נאגלסמן (איך אתה מכנה את המצב הזה? לא טוב. מה צריך לשנות? הרבה, הם חלק מהתשובות של המאמן במסיבת העיתונאים שלו לאחר המשחק האחרון), משדר שהמשבר הרבה יותר גדול, אחד שאותו היטיב לבטא תומאס מולר הוותיק: "אין ספק שמדובר במשבר, יש לנו משבר קשה של תוצאות". מולר היה פה יותר מכל שחקן אחר, הוא מכיר את הפרופורציות של באיירן מינכן ואת ההפרש בינה לבין כל קבוצה אחרת בבונדסליגה, אבל מולר, כאמור, הוא לא בדיוק שחקן שיצעק "אחריי!".
במסיבת העיתונאים שאחרי ההפסד לאוגסבורג נאגלסמן, כאשר סנטרו שקוע בתוך מעיל הספורט שלו, ענה כאמור תשובות של מילה אחת, הוא נראה אדיש, כנוע. לאחר מכן הוא אמר שאין לו מצב רוח ללכת לביקור המסורתי של הקבוצה באוקטוברפסט, פסטיבל הבירה במינכן, שזה כמו שמאמן יהודי יגיד שאין לו כוח ללכת לבית כנסת ביום כיפור בגלל הפסד. לא פלא שביום שני, העיתונים המקומיים כבר התחילו לעסוק ב"כמה זה יעלה לבאיירן כדי להשתחרר מנאגלסמן". זה יעלה הרבה מאוד: באיירן שילמה עליו סכום גדול כדי לשלוף אותו מר.ב. לייפציג והוא חתום על חוזה לחמש שנים.
מצד שני, אפשר להשיג את תומאס טוכל.
מתגעגעים לפליק
הבעיה העיקרית של נאגלסמן דווקא לא טמונה בטוכל, אלא במאמן שאותו הוא החליף, האנזי פליק, כיום המאמן של נבחרת גרמניה. פליק היה אמן של יחסי אנוש. הוא בנה לעצמו בועות של מנהיגות והוא היה פסיכולוג עצום. שחקנים היו מוכנים למות בשבילו, בגלל שהוא מצא תעלה ללב שלהם.
נאגלסמן הוא טיפוס יותר מרוחק. שומר על דיסטנס בינו לבין השחקנים. הבעיה של באיירן היא גם מקצועית, אבל הבעיה היא יותר אנושית. גורצקה לא היה מעמיד את הדרישה שלו לחזור להרכב בפומבי בעבר. לירוי סאנה לא היה זורק בקבוק בזעם לאחר שהוחלף. ריאן חרוונברך ומתייס דה ליכט לא מהססים להביע את אי שביעות רצונם מדקות המשחק המועטות שהם מקבלים.
בעיתונות המקומית מאשימים את נאגלסמן. אין לו את הטאץ', את התחושה מתי להוציא שחקן ומתי להשאיר אותו, מה המיקס הנכון של שחקנים שהוא צריך להעלות בהרכב לא רק מקצועית, אלא גם רגשית. מדובר בבעיות שיצרו אצל הרבה שחקנים סימני שאלה לגבי המנהיגות והאמפתיה של המאמן. נאגלסמן, ייאמר לזכותו, חדש בתפקיד ומעולם לא התנסה בהדרכה ובייצוב של סגל כל כך מוכשר וצריך לתת לו הזמן למצוא את הסטייל והאינסטינקט שלו, אבל השאלה היא כמה זמן יש לבאיירן לתת לו.
הבעיה של נאגלסמן היא לא רק שאין לו את הטאץ' האישי של פליק לחיבוק, לשיחה, להעמדה במקום, הוא גם נתפס בעיני רבים בסגל כמאמן שלא נעמד לפני הקבוצה וסופג את הביקורת לכישלונות. להפך, בכמה פעמים אחרי הפסדים הוא יצא בביקורת והאשים את השחקנים. נאגלסמן עוד לא הפנים לחלוטין את ההבדל בין באיירן לבין לייפציג והופנהיים, שני המועדונים הקודמים שבהם אימן. יש לו עוד זמן ללמוד, אבל הזמן הזה קיבל קיצוץ משמעותי מאז שצ'לסי שיחררה את טוכל.
