התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
בואו נודה באמת – כבר היינו מוכנים לחטוף את הסטירה. אחת מצלצלת, שמשאירה סימן, שמעירה אותנו מהחלום. זה הרי הכי הגיוני בעולם, מתבקש. למודי אכזבות אנחנו וכל הטוב הזה של גולים בדקות אחרונות, שדרים חנוקים מדמעות וצעירים ישראלים שחוגגים מול יציע בחו"ל - זה לא יכול להימשך יותר מדי. חובב כדורגל ישראלי – בטח כשהוא מתיישב לראות משחק נבחרת – הוא טיפוס במצב נפשי מעורער שאין לו הגדרה בספרות הרפואית. מן תערובת משונה של נרגנות, אכזבה כרונית, רצון עז להתאהב, פחד פתולוגי מפיתוח ציפיות, זעם קדוש, בוז והתלהבות נטולת פרופורציה שמחניקים בקרקעית הבטן שמא תפרוץ מוקדם מדי. והכל בו זמנית ועם תנודות קיצוניות אחרי כל זריקת חוץ.
המסע של הנבחרת הצעירה ביורו - כתבות נוספות
אז אחרי פסטיבל המונדיאליטו של נבחרת הנוער בניצוחו של אופיר חיים, היה ברור לכולנו שכבר קיבלנו הקיץ את מנת האושר שלנו שקשורה לכדורגל, ואפילו הרבה מעבר למה שציפינו, ושעכשיו מגיע שלב ההתרסקות אל הקרקע. ואין כמו גיא לוזון כדי לעזור לנו להתפכח. התחושה הייתה שיורו הצעירות גדול בהרבה על המידות שלנו ושזה הולך להיות כואב.
מספיק היה להסתכל על היריבות המפחידות בבית המוקדם – גרמניה, אנגליה וצ'כיה – כדי להיכנס לדיכאון או סתם לכוננות ספיגה. תוסיפו את הראיונות הזעופים ומנמיכי הציפיות של לוזון לפני פתיחת הטורניר ותבינו למה כיווצנו את הפרצוף בניסיון להיות מוכנים לחטוף את הסטירה.
אבל היא לא הגיעה, אפשר לשחרר את שרירי הפרצוף. לאט לאט, בלי לאבד את הראש בהיסחפות מיותרת, אפשר לשחרר גם חלק מהפחדים ורגשי הנחיתות. וזה אולי השיעור הכי חשוב שאנחנו צריכים לקחת מקיץ הכדורגל של 2023 שהתחיל באצטדיונים חצי ריקים בארגנטינה וטרם הסתיים באצטדיון גדוש ב-44 אלף צופים בגאורגיה.
הנבחרת הצעירה התמודדה מול נבחרות איכותיות וחזקות ממנה ויכלה להן. זה לא היה מקרי ולא במזל. היא לא גנבה ולא עקצה, בחלקים גדולים של המשחקים היא הייתה מאורגנת, חכמה ושיחקה כדורגל של מי שבאה לנצח. אני לא יודע אם זה היה טריק פסיכולוגי ולוזון שידר לתקשורת לפני הטורניר מסר אחד ולשחקנים מסר אחר והרבה יותר מעצים, או שזה היה ביטחון ומומנטום שנבנה תוך כדי המשחקים, אבל הנבחרת שלו נראתה מאוד מאמינה בעצמה וביכולת שלה לנצח יריבות שנחשבות עדיפות.
גיא לוזון הוא טיפוס מחוספס שמקפיד להפגין עוצמה, נזהר מלשדר פגיעות ומעורר לא מעט אנטגוניזם. חלק גדול מהביקורות, בטח אחרי סדרת כישלונות בליגה, הוא הרוויח ביושר. אתמול בנאום "ילדי המהפכה" שלו הוא נראה באמת נרגש ואף התוודה שבכה לא מעט כשראה את סרטוני התמיכה ששלחו המדליסטים האולימפיים לשחקנים שלו. דומני שפה הוא הרוויח ביושר לא מעט נקודות זכות, רגע אחרי שרשם את ההישג הכי גדול בקריירה שלו.
תנו לילדים לשחק!
וממאמן הנבחרת הצעירה למאמני ליגת העל. לא יודע אם שמתם לב, אבל קריאה אחת ברורה עלתה אתמול מהאצטדיון בטביליסי. בדיוק כמו הקריאה מהאצטדיון בקוטאיסי ומוקדם יותר מהאצטדיונים בלה פלאטה ובמנדוסה: תנו לצעירים לשחק!
זה לא עניין רומנטי, ולא גחמה שנוגעת לשחקני בית. זה נטו כדורגל. כבר למעלה מחודש שאנחנו רואים צעירים ישראלים חסרי פחד משחקים כדורגל נפלא, נחוש, מנצח, מרסקים את כל הסטיגמות והקיבעונות שאנחנו תקועים בהם כבר 50 שנה והמחשבה שלפחות חלקם יחזרו הביתה כדי לייבש את קצה הספסל של מאמנים פחדנים, מקלקלת לי את כל אווירת החג.
אנחנו כבר מכירים את כל המנטרות העבשות: "אי אפשר להעלות את כולם ביחד", "לא ניתן בכוח דקות משחק רק כדי להגיד ששיתפנו צעירים", "צעירים סובלים מחוסר יציבות" ועוד. שום דבר לא צריך לקרות בכוח, רק אם אפשר קצת יותר אומץ. כן, הם פחות יציבים, הם יעשו מדי פעם טעויות שיעלו בנקודות, אבל הם גם אלה שיכולים להביא לדשא דברים שהשבעים והמקולקלים כבר לא מסוגלים. ראינו את זה במונדיאליטו ואנחנו רואים את זה עכשיו ביורו. הם עוד לא התקלקלו, הסילונים המוטרפים האלה. רק תנו להם צ'אנס וגב אמיתי ולא סימון 'וי' ויאללה חזרה לספסל.
אתם באמת מאמינים ששחקנים צעירים שעמדו באתגר של רבע גמר יורו מול מארחת שנדחפת על-ידי 44 אלף אוהדים קנאים, לא מסוגלים לעלות בהרכב בדרבי תל-אביבי (מי אמר דור תורג'מן) או במשחק עונה בליגת העל שלנו?
הכדורגל הישראלי נמצא בעיצומו של מה שנראה כמו חלום ליל קיץ. רק שלא נשכח הכל כשנתעורר.
פורסם לראשונה: 07:32, 02.07.23
