"הטכניקה שלי והרגש לכדורגל הם החלק הטורקי של המשחק שלי. המשמעת, היחס, ה'תמיד תיתן את הכל' זה החלק הגרמני (מסוט אוזיל)
זה אמנם סיפור על ספורט. בכל זאת, מסוט אוזיל (34) פרש השבוע מכדורגל לאחר 17 שנים בכדורגל המקצועני. אחד השחקנים הטכנים הגדולים של הדור שלו. אלוף עולם, מלך האסיסטים בליגה הגרמנית, הספרדית והאנגלית, מי ששבר את בצורת התארים של ארסנל, זה שהנזי פליק אמר עליו השבוע שהוא היה "אחד מהשחקנים הגדולים בדורו", וזה שכריסטיאנו רונאלדו רב עליו אחרי שריאל ויתרה על שירותיו. "אף אחד לא הבין אותי כמו אוזיל", הסביר אז רונאלדו.
זאב בודד - כתבות נוספות במדור של זאב אברהמי
אבל זה גם סיפור על הגירה, על להיות זר בארץ שבה נולדת, על להבין את הצד הטורקי וגם להבין את הסיפור מהצד הגרמני, ולחשוב שאתה יודע הכל, כי יש לך פרספקטיבה מושלמת, רק כדי להבין שאתה בעצם לא יודע כלום. סיפור על מורשת, על אבא, אמא והמולדת, ומהי בכלל מולדת, המקום שבו נולדת או המקום שבו הכל התחיל. זה סיפור על פוליטיקה, על ניצול, על ארדואן, על מה מותר ומה אסור לכדורגלן או ספורטאי לעשות או לדבר עליו.
אז מה זה יהיה, פוליטיקה או ספורט? אולי שניהם. יותר מכל זה בעיקר סיפור על פיצול אישיות.
חצי פלגמט-חצי אלגנט
אוזיל נולד ב-1988, בן למשפחות שהיגרו מטורקיה לגרמניה (הגרמנים העניקו לאנשים הללו את הכינוי הנורא "גסטארבייטר", עובדים אורחים. יגמרו לעבוד, יחזרו לטורקיה). הוא למד טורקית לפני גרמנית, גדל למשפחה דתית, הלך לבית ספר עם רוב טורקי של ילדים. בבית הספר הוא התעניין בשני דברים בלבד: אמנות וכדורגל. לימים, הוא יחבר את שתי האהבות הללו לקריירה קסומה. מגרש הכדורגל הראשון שעליו שיחק נקרא "כלוב הקופים". מאמן נוער שלו אמר עליו כי "אין ספק שאוזיל הולך לישון עם הכדור לרגליו".
ב-2006 נערכת אליפות העולם בגרמניה. מדובר בחודש מיתולוגי. גרמניה פותחת את זרועותיה לאורחים ומקבלת אותם בחיבוק חם. הנבחרת של קלינסמן מציגה נבחרת גרמנית חדשה: במקום נבחרת בווארית תעשייתית, שמרנית ומונטונית, נבחרת ברלינאית תוססת וסקסית. ב-2009, אחרי שכבר שיחק בבוגרים של שאלקה ולקח גביע עם ברמן, אוזיל זוכה באליפות אירופה עד גיל 21, שנה לאחר מכן הוא עולה בהרכב של הנבחרת הבוגרת של גרמניה.
וואי וואי וואי מה שאוזיל עשה בטורניר הזה. הוא לוקח את המיתולוגיה הגרמנית החדשה ומשכתב אותה מחדש. ברלינאית? קוסמופוליטית, מלאה בזרים. טורקים, טוניסאים, פולנים, גנאים. אינטגרציה. גרמניה מפסידה לספרד (האלופה בסופו של דבר) אבל אף אחד לא משחק כדורגל כמוה. מחשמל, מפעים חושים. רביעיות על אנגליה וארגנטינה.
אוזיל הוא המנצח הגדול של הקונצרט הזה. רק שאם אתה צופה במשחק בטלוויזיה, אתה לא רואה שום דבר. אתה רואה שחקן חצי פלגמט-חצי אלגנט, כתפיו שמוטות, נע בעצלות, אתה מתרכז בעיני הצב שלו, ולא משגיח שלשחקן הזה יש עיניים בגב ראשו. לפעמים אתה רואה אותו מטפל בכדור כמו אמן, לפעמים הוא מוסר מדהים, מכדרר בחסד, הרמות על המילימטר. אבל רוב השאר רחוק מעיני המצלמות. אוזיל הוא לא שחקן כדורגל, הוא חוקר אדמות. הוא הולך לשטחים שאף אחד לא רוצה להיות בהם. הוא מקבל את המרחב שלו. תכף הוא יקבל את הכדור. זן ואמנות החזקת הכדורגל.
יש ספורטאים ואמנים שאומרים עליהם שאלוהים נגע בהם. כל אחד יכול לקחת את הנגיעה הזו למקום שלו. אוזיל מקבל את הנגיעה הזו ומחליט החלטה מדהימה, כזו ששמה אותו בפנתיאון של הספורט: הוא יקח את כל הכשרון שקיבל במתנה, והוא יחלק אותו בחינם. הוא יגרום לכל מי שסביבו להיות יותר טוב, הכי טוב שהוא יכול. סנטה אוזיל.
התמונה והתבערה הפוליטית
ב-2014 אוזיל (בחוליית קישור שכוללת גם את קרוס, שוויינשטייגר, חדירה ומולר) מוביל את גרמניה לזכייה באליפות העולם. הוא אחד השחקנים הכי טובים בעולם, הוא מעצב את פניו של הכדורגל הגרמני. הוא הופך לילד הפוסטר של האינטגרציה, של המולטי תרבותיות, של המאבק בגזענות. הוא החלום של כל אבא של ילד טורקי בגרמניה: שחקן כדורגל עולמי שמייצג את הארץ החדשה. צעירים טורקים יוצאים לשחק כדורגל, מגרשי הספורט הם אואזיס לשילוב שלהם בחברה הגרמנית. 30 אחוז מהאזרחים בגרמניה מתחת לגיל עשרים מגיעים מרקע של הגירה.
רק שירח הדבש הזה מחזיק רק ארבע שנים. הפוליטיקה, זה בטבע שלה, זוחלת לספורט, והפוליטיקה, גם זה הטבע שלה, מכתימה אותו בגועל שלה. ב-13 במאי, 2018, קצת לפני אליפות העולם, אוזיל נפגש בלונדון עם נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. הם מצטלמים, ביחד עם עוד שחקן טורקי-גרמני, אילקאיי גונדואן. אוזיל וארדואן מחזיקים ביחד בידיהם את החולצה מספר 11 של אוזיל. גונדואן מתנער במהירות מהתמונה ומארדואן. הוא מבין איזו עוצמה יש למוקש הזה. אוזיל, אחד עם אפס ביקורת עצמית, לא מתנער מהמפגש ומהתמונה, בשבילו הוא בסך הכל הצטלם עם הנשיא של המדינה שממנה הגיעו הוריו. לפני ארבע שנים הוא הצטלם, ערום בחלקו העליון, לצדה של הקנצלרית מרקל. הוא לא מבין מה הבעיה.
הכל היה יורד בגרון הגרמני כמו שנאפס של ייגרמייסטר, אם רק גרמניה היתה עושה טורניר טוב ברוסיה. אבל גרמניה מפסידה במשחק האחרון 2:0 לדרום קוריאה ועפה אחרי שלב הבתים. ופתאום המשמעות החברתית-פוליטית של אוזיל קיבלה תפנית. הוא הפך לשחקן שגילם את יופיה וכיעורה של חוויית ההגירה לגרמניה. אוזיל היה אחראי לכדורגל הכי יפה שהציגה גרמניה, ועכשיו הוא אחראי לאחד הוויכוחים הציבוריים המכוערים במדינה. מי שתמיד ראה חללים, אפשרויות, נתיבים, מגיע למבוי סתום. מבחינה מסויימת, התמונה והענקת החולצה לארדואן מהווה את סוף הדרך הספורטיבית של אוזיל.
החברה הגרמנית מבקשת ממנו הסברים ותשובות. התקשורת יורדת לו לנשמה. ארגוני צדקה מודיעים לו שהוא כבר לא יכול להיות השגריר שלהם. בתי ספר שהזמינו אותו לנאום מבטלים, ספונסרים מנתקים מגע. אחת הגאוות הגדולות של אוזיל היתה הדרך שעשה מהיותו ילד טורקי, בן למהגרים, לפרצוף של מותג גרמני גלובלי כמו מרצדס או אדידס - אבל עכשיו הוא נעזב לבדו. חבריו לנבחרת תפסו ממנו מרחק, הוא ניתק מגע מיוגי לב הספונסר שלו, מהמנהל המקצועי של הנבחרת אוליבר בירהוף, ומנשיא ההתאחדות ריינהרד גרינדל (שב-2004 טען כי "מולטי תרבותיות היא שקר של משך כל החיים" ולא חזר בו) מצטרפים לביקורת ומשאירים את אוזיל בודד במערכה, חשוף. הוא הופך לפנים של הכשלון, לשעיר לעזאזל.
"אני גרמני כשאנחנו מנצחים, ומהגר כשאנחנו מפסידים", כותב אוזיל, כמו תמיד רגל פה רגל שם, בהודעת הפרישה שלו. טורקים רבים מצייצים מחדש את הציוץ שלו ומצרפים את ההאשטאג #ME2
אוזיל מעלה לרשתות החברתיות שלושה פוסטים ארוכים ומבשר, אחרי 92 משחקים ו-23 שערים, על פרישה מהנבחרת. הוא חש נבגד. הוא מאשים את חבריו לקבוצה בנטישה ואת ההתאחדות בגזענות. הוא מאשים את ההתאחדות כי לא הגנה עליו מפני ההסתערות הגזענית כלפיו כפי שהיא אמורה לשמור על שחקנים שלה, הוא הרגיש שכבודו חולל. אוזיל טוען: נולדתי וגדלתי בגרמניה, אבל אני תמיד אתייחס לנשיא טורקיה בכבוד. לא משנה מי הוא יהיה. טורקיה היא חלק מהמורשת שלי. אם מרקל היתה באה ללונדון, גם איתה הייתי מצטלם. הגרמנים מהנהנים בנימוס ועונים לו: אתה אולי גרמני, אבל אתה תמיד תהיה גרמני על תנאי.
מה אמור מסוט אוזיל לחשוב: לותר מתיאוס מתחכך עם ולדימיר פוטין, אוליבר קאן יושב על ספות משי לצד ראיסים מסעודיה, ראש ממשלת בוואריה מארח ולוחץ ידיים עם ויקטור אורבן, באיירן מינכן מאומצת ועורכת מסעות אימונים בקטאר, ולו אסור להצטלם עם ארדואן? הוא וארדואן ביחסים מאז המשחק בין גרמניה לטורקיה ב-2010, משחק שבו כל הצופים הטורקיים שרקו בוז צורם לאוזיל. מה הוא אמור לעשות? להיות בכל מקום ובשום מקום.
כל תמונה עם ארדואן היא תמונה פוליטית. אוזיל יודע את זה, אבל מבין: כל הקמפיינים נגד הגזענות של ההתאחדות לכדורגל הגרמנית התאדו ברגע שבו הם באו במגע עם החיים האמיתיים. קטלוג הערכים שמקושר לכדורגל וחברה בגרמניה, לא כולל את מה שאוזיל עשה. על כולם חל חופש הדיבור ולהיות כלולים בחברה הגרמנית, אפילו לאנשי ימין פשיסטיים, אבל החופש שלו מוגבל.
מאזרח גרמני פופולרי הוא הפך לחשוד הטורקי המיידי. הילד מגלזינקרשן, הפיה בסיפור האגדה של הכדורגל הגרמני המודרני, שר האינטגרציה. אוזיל שלנו, הכמעט גרמני, פתאום הפך לזה שצריך לקרוא פסוקים מהקוראן במקום לשיר את ההמנון הגרמני, שלא למד ערכים מאחיו הגרמנים, שאמא שלו, עדיין עם צעיף לראשה, מעולם לא הגיעה לפה, המהגר הפרובלמטי.
מיליוני האוהדים שהעריצו אותו שאלו: הוא הילד של כולנו, או שהוא הבן של ארדואן. אוזיל הופך לסמל של חוסר הבטחון העצמי של החברה הגרמנית, לרטוריקה הזולה שלה לגבי הדימוי הטורקי של מי שנולד בה, ואיך אמורה להיראות החברה שלה בעתיד. הקולקטיב הגרמני דורש מהילד הטורקי תארים, אבל שישתוק מחוץ למגרש. שיפתח דמות פוליטית, אבל כזאת שאנחנו נעצב לו.
"אני גרמני כשאנחנו מנצחים, ומהגר כשאנחנו מפסידים", כותב אוזיל, כמו תמיד רגל פה רגל שם, בהודעת הפרישה שלו. טורקים רבים מצייצים מחדש את הציוץ שלו ומצרפים את ההאשטאג #ME2.
החזית נגד סין
הבעיה עם ג'וק פוליטי היא שהוא נדבק אליך וממאן לעזוב. אחרי חמש שנים טובות בארסנל (ואחרי שארדואן משמש כאחד העדים בחתונה שלו בטורקיה), אוזיל לא יכול לסתום את הפה. הוא יוצא כנגד היחס המחפיר של שלטונות סין למיעוט המוסלמי, מזכיר את מזרח טורקסטן (טאבו מוחלט בסין) ויוצא כנגד שתיקת המדינות המוסלמיות לנושא. לארסנל יש אינטרסים כלכליים כבדים בסין: חוזה טלוויזייה עצום, בייס אוהדים עצום שקונה את המרצ'נדייז שלה, כשהקבוצה פותחת את בר "ארסנל" הראשון היא עושה זאת בשנחאי. היא מתנערת מדבריו של אוזיל וטוענת שהמועדון תמיד התנער מהצהרות פוליטיות. כששחקן אחר בקבוצה, הקטור בלרין, מאיץ בצעירים ללכת להצביע תחת ההאשטאג #פאקבוריס, ארסנל שומרת על שתיקה.
אוזיל לא מדבר על דניז נאקי, שחקן כדורגל כורדי ששיחק בטורקיה ובגרמניה, וסבל מגזענות כלפיו בשתי המדינות. נורו עליו יריות בגרמניה והוא הושעה כשחקן בטורקיה בגלל שטענו שהוא פעל לטובת המחתרת הכורדית. אוזיל, כאמור, שותק. אוזיל דיבר בעד אזרבייג'ן בסכסוך בנגורנו קאראבאך, הוא לובש חולצת "לשחרר את פלסטין", ותומך במאבק הפלסטיני. הוא טוען שהגזענות נמצאת במרכז החברה בגרמניה ולא בשוליים ומביא כדוגמא את ההתקפה על בית הכנסת בהאלה ביום הכיפורים 2019. הוא לא אופורטוניסט שעושה מה שטוב לקריירה שלו, אלא מה שמרגיש לו נכון. קחו את אוזיל, מי שהיה סמל לחברה הגרמנית המודרנית ותשוו אותו לתגובה הפחדנית של שחקני נבחרת גרמניה באליפות העולם האחרונה בקטאר.
האוהדים של ארסנל חשבו שהוא יהיה הכוכב האחרון מעידן ונגר, שסביבו יבנו את האימפריה החדשה. אבל הקריירה שלו תפסה כיוון של מדרון סקי חסר מעצורים. הוא סירב לחתוך בשמינית מהמשכורת שלו (עשרים מיליון אירו לשנה) במהלך הקורונה, אבל ביקש לשלם את המשכורת של הקמע של הקבוצה שפוטר. אפילו למייקל ארטטה, חברו לקבוצה לשעבר, נמאס. אוזיל לא משחק ולא מתאמן. הוא עבד בטוויטר. 55 אלף אירו ביום. זה מה שהיה שווה לארסנל לשלם לו רק כדי שהוא לא יתקרב למועדון. הוא עבר נסיון שוד והתקפה. ככל שהוא מתמלא בפוליטיקה, הוא מתרוקן מכדורגל.
הוא הגשים את חלומה של אימו וחזר לטורקיה. הוא עשה את זה במטוס הפרטי של הבעלים. מיליונים בטורקיה עקבו בלייב אחרי מסלול המטוס. הוא קיבל קבלת פנים של מלך, מאות אלפי חולצות שלו נמכרו. מדובר בירח דבש אקספרס: הוא נפצע, נדבק בקורונה, הקבוצה הצליחה בלעדיו, הוא רב עם המאמן עיסמאיל קרטל, אגדת פנרבחצ'ה, כתבו עליו יותר במדור הכלכלי (לאוזיל יש רשת של בתי קפה, הוא קנה מספר קבוצות כדורגל מקצועניות והוא מושקע בקריפטו) מאשר במדורי הספורט. באמצע השנה השניה פנרבחצ'ה נפרדה ממנו. במכתב בן שתי שורות. אף אחד לא בא להיפרד, אף אחד לא עקב אחר מסלול הנסיעה שלו בתוך איסטנבול, לבשאקשהיר, הקבוצה החביבה על ארדואן. גם שם, במדינה ובעיר שבה הוא נחשב לגיבור, הוא אכזב. השבוע הוא פרש.
מתבודד אבל חופשי
הפרידה הזאת הייתה בלי פרחים ובלי כינורות דביקים שמנגנים, בצילו של איזו משחק פרידה מפואר. פרש בלי שאף אחד שם לב. מיצה את כל הקסמים שלו, ואת כל הויכוחים הוויראליים. נשאר ריק.
אוזיל תמיד היה טוב לב. לאף אחד לא היתה מילה רעה עליו. הרבה טענו שהוא היה מריונטה של ארקוט סוגוט - בעל דוקטורט במשפטים ומשרד לעריכת דין בלונדון וסוכן שחקנים. סוגוט, במקור מהנובר, לטענת רבים הפעיל את אוזיל, נעזר בקליינט שלו כדי להתנגח בגרמניה, ארץ מולדתו, על כך שמעולם לא קיבלה אותו כראוי.
השחקן הגרמני הכי טכני בדור שלו העדיף בסופו של דבר עניינים מחוץ למגרש והשקעות כלכליות על פני מצויינות ספורטיבית. הוא לא נתן מספיק כבוד לכשרון ברגליו
אבל אוזיל ושאר הטורקים בגרמניה לא צריכים רוח גבית לתחושת הנחיתות שלהם. אוזיל מעולם לא הרגיש לגמרי גרמני. פרשת הפרישה בנבחרת שמה חותם סופי על כך, עבורו ועבור טורקים אחרים בגרמניה: יש לו לב טורקי ומשפחה גרמנית ולהפך, ביוגרפיה גרמנית וטורקית, יש לו הבנה של הבעיה גם כגרמני וגם כטורקי. לכאורה זה אמור לעשות את הכל ליותר קל, אבל יש פה מציאות דו ערכית. אפשר ללכת פה לאיבוד.
השחקן הגרמני הכי טכני בדור שלו העדיף בסופו של דבר עניינים מחוץ למגרש והשקעות כלכליות על פני מצויינות ספורטיבית. הוא לא נתן מספיק כבוד לכשרון ברגליו. התדמית והאמת שלו היו תמיד שני ספרים נפרדים: הוא מכר תדמית של ביישן ומופנם שרוצה שיעזבו אותו לבד, אבל לקח תפקיד ראשי בשיח על אינטגרציה ועל היחסים בין טורקים לגרמניה וגרמנים למהגרים. הוא השתמש בעשרות המיליונים שעקבו אחריו כדי לקדם את הספונסרים שלו וגם את המלחמה בגזענות.
אוזיל מעולם לא היה מנהיג. הוא תמיד היה צריך להתבודד, להיות חופשי, לקבל חלל כדי לייצר אמנות. כשנתנו לו את סרט הקפטן, הוא התפרק. בין 2010-2016 הוא היה הפליימייקר הכי טוב בעולם. היו לו חזון וראיית משחק והוא ידע בדיוק לאיפה כל אחד הולך בהגנה ובהתקפה. ארסן ונגר אמר עליו שהוא זן הולך ונעלם, טכני ולא אתלט שאף אחד לא רואה מה הוא עושה כי כולם עסוקים בלספור כמה קילומטר כל שחקן עשה ובכמה כדורים זכה. יוגי לב אמר שהוא היה שחקן של רגעים גאוניים. הורסט רובש אמר שאוזיל היה המסי של גרמניה.
נמו, כינו אותו האוהדים על שם הדג מהסרט המאוייר. ב-2010 הוא זכה בפרס הבמבי על אינטגרציה. מסוט אוזיל היה צריך לקבל פרידה הרבה יותר גדולה, מכובדת, יאה לשחקן שהוא היה בשיאו. או שלא.
פורסם לראשונה: 07:39, 25.03.23
