גיא גודס נשם קצת לרווחה אחרי החלון הראשון במוקדמות גביע העולם, הקמפיין הראשון שלו כמאמן נבחרת ישראל בכדורסל. מעבר לבחינה הדקדקנית שלו בתפקיד המשמעותי, הוא גם הגיע (כמו כל הנבחרות באירופה) למשחקים עם סגל חסר בגלל הקרבות בין פיב"א ליורוליג, ועל הגב שלו הייתה מעמסה נוספת בדמות פתיחת העונה האיומה במכבי ראשל"צ. תנאים ממש לא אידיאליים, אבל הוא עמד בזה בכבוד עם שני ניצחונות.
גודס אינו מישהו שאפשר להכניע בקלות. הוא כבר עבר הכל. למעשה, זו כבר הפעם השנייה בה הוא מחליף את עודד קטש. הפעם הראשונה הייתה ב־1998: הוא חזר לשחק במכבי ת"א כאילוץ מצד המועדון אחרי תקופת השאלה בקאזרטה האיטלקית, אחרי שקטש פירסם את תוכנית הההצטרפות שלו ל־NBA (שבסוף נפלה). במכבי היו אז כמה שהיססו ולא היו בטוחים אם יצליח להיכנס לנעליו של קטש, אבל הוא היה בטוח בעצמו, ובכתבת שער בספורט "ידיעות אחרונות" ב־26 ביולי 1998 אמר בכנות ובמודעות מלאה למציאות: "אנחנו השחקנים כמו ברגים במכונה, כל פעם מחליפים בורג". האמת היא שהוא בכלל חושב שקטש הוא זה שהחליף אותו קודם במכבי ת"א, אחרי אחת הפציעות הקשות שלו.
אין מה לעשות – גודס (50) הוא אותם מהספורטאים חסרי המזל שגופם בגד בהם ומנע את מימושו המלא של הפוטנציאל. לא יהיה מוגזם לכנות את המסלול שלו כשחקן "טרגדיה ספורטיבית" – זה התחיל ב־1992 כאשר נפצע בברך במשחק של הנבחרת נגד מכבי ת"א, ונעדר לאורך כל העונה אותה סיימה הקבוצה ללא אליפות. הוא הצליח לשוב למגרש אחרי שיקום הרצועה הצולבת ונראה היה שהשאיר מאחור את הקשיים, ואז זה קרה לו שוב ב־1995 – פציעה זהה בברך השנייה, במשחק ביד אליהו נגד פו אורטז הצרפתית. סרט האימה חזר על עצמו: כאבים נוראים, ניתוח ופחד גדול מסיום הקריירה. גם בחיים האישיים משפחתו הקרובה עברה תלאות באותה תקופה. אבל הוא גדל במשפחה של פייטרים שלא מוותרת, ואחרי עוד שנה של החלמה עלה שוב לפרקט. הוא המשיך לשחק עד 2004.
מי שדחף וליווה את גיא לאורך שנים והיה לו חלק גדול בהתפתחותו והתקדמותו, היה אביו יצחק ז"ל, שהיה אחד המצטיינים במכבי קריית־מוצקין שתקעה במשך שנים רבות יתד בליגה הבכירה בכדורסל. הוא נראה בכל מגרש ואולם אליו הגיע בנו. תקופה ארוכה נתן לו אימונים אישיים ודחף אותו להילחם על המגרש כפי שהוא ידע ועשה. היה שם שילוב עוצמתי של כישרון הבן ורצון האב. הוא המשיך ללוות אותו גם בקריירת האימון, שעברה בתחנות מרשימות כמו מכבי ת"א, הפועל ירושלים ונבחרת העתודה, אבל לא ראה מקרוב את מינוי בנו כמאמן הלאומי, משהו עליו חלם.
המינוי של גודס לנבחרת המשיך את הקו שמלווה אותו, של מאבקים כמעט בכל פינה. ויכוחים רבים עלו כאשר החליף את קטש, והיו כאלה שחשבו שהיה צריך להשאיר את עודד בתפקיד, או בעצם להחזיר אותו, אחרי שפנאתינייקוס ויתרה בקיץ על שירותיו. זה מין המשך למאבק הסמוי ביניהם שנמשך עוד משנות התשעים. היו ספקות בנוגע ליכולת שלו לעמוד במשימה, אבל הוא נחוש מאוד. כפי שבקאמבק שלו כשחקן נעזר בכל כלי אפשרי, כולל מדיטציה ועזרה רוחנית, גם הפעם הוא לא יוותר על התפקיד שחיכה לו כ"כ הרבה זמן.
