יממה לאחר שהחליט לחזור לנורמליות, כפי שרואים אותה בוועד האולימפי, והחזיר את הספורטאים הרוסים והבלארוסים להתחרות באולימפיאדה, בעוד אזרחים אוקראינים מופצצים למוות, עלה תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי, על מטוס לריאד כדי לפגוש את שר הספורט ונשיא הוועד האולימפי הסעודי.
בפגישות הללו, על כיסאות מעוטרים בזהב, כפי שתיעדה זאת סוכנות הידיעות הסעודית, בחן באך את עשרות מתקני הספורט שסעודיה בונה בתחומה, את היכולות והתשתיות שלה כמארחת עתידית פוטנציאלית, ואת המיקום שלה כמרכז קבוע לספורט העולמי.
פעם הביקורים הללו היו מתחילים ברוסיה, אבל כל העניין הזה של רשתות שיטתיות של סימום ספורטאים קצת הוריד מקרנה של המדינה. לוועד האולימפי יש סטנדרטים. ולפי הסטנדרטים הללו, לספורטאים שמגיעים ממדינה שעסוקה בסימום הספורטאים שלה ובאמצעה של מלחמה ברוטלית שכפתה על שכניה, יש זכות להשתתף באירוע הומני כמו המשחקים האולימפיים.
עם כמה תנאים: רק ספורטאים יחידנים יוכלו להתחרות עבור הארצות הללו, כולם יצטרכו לחתום על אמנת השלום הדי סטנדרטית של התנועה האולימפית, כל מי שמעורבים באופן כלשהו במלחמה (אקטיביסטים או מאמנים שקשורים למועדון צבאי) לא יוכלו להשתתף, ולא יורשו שום סמלים לאומיים כמו דגל או המנון.
כי לוועד האולימפי יש סטנדרטים. ואחר כך הסטנדרטים עולים לטיסה לריאד, לתכנן עוד אירוע ספורטיבי בינלאומי במדינה מלאה בכסף ונטולת זכויות אדם.
זכויות מה?
הדעה שלפיה ספורטאים לא צריכים להיפגע ממחרחרי מלחמה כמו הנשיא פוטין הפכה לפופולרית, והיא למעשה סוג של המשך ל"המשחקים חייבים להימשך" של אחרי טבח הספורטאים הישראלים במינכן 1972, ו"אנחנו נעניק את אירוח המשחקים לבייג'ינג למרות הפרות חמורות של זכויות האדם במדינה", לפני 2008. רוסיה, שטענה לאפליה בגלל ההשעיה הראשונית, דיברה על "היחס ההומני" של הוועד אחרי ההחלטה לאפשר לספורטאים רוסים להתחרות. כשהרשויות הרוסיות טוענות שאתה הומני, עדיף לחיות בבית ללא מראות.
"לא משנה אם יגיעו שני ספורטאים או 200 ספורטאים מרוסיה, עם או בלי סמלים. כל הצלחה ספורטיבית רוסית בפריז תהפוך לתעמולה לאומית שתגייס עוד אלפים לחזית נגד המדינה שלנו", הגיב להחלטה מאטביי בידני, שר הספורט האוקראיני. "הטבעות האולימפיות טבולות בדם אחרי ההחלטה הזו".
מבט קצת יותר מדוקדק לגבי ההחלטה מראה עד כמה היא מזוהמת, כי מי שיקבעו אם ספורטאי או ספורטאית רוסים עומדים בקריטריונים להשתתף באולימפיאדה יהיו האיגודים של כל ענף. קחו למשל את איגוד ההיאבקות העולמי, שלפי דף הבית שלו כולל שני בכירים מרוסיה. לא הייתה לו שום בעיה להזמין שלושה מתאבקים רוסים לאליפות העולם בקיץ בבלגרד, כולל אחד שזכה בזהב. כל השלושה תועדו במארס 2022 כשהם נמצאים בהפגנת תמיכה במלחמה באצטדיון במוסקבה. ספורטאים רוסים אחרים שהורשו להשתתף בתחרויות תועדו כשהם מביעים תמיכה בפוטין ובפלישה, וחלקם אף עסק באופן פעיל בגיוס תרומות לצבא.
סמים בצד
ושוב, אנחנו דנים פה רק בשאלת ההשתתפות על רקע הפלישה הבריונית והברוטלית לאוקראינה. אנחנו לא מזכירים כמעט את הסימום ההמוני של ספורטאים רוסים בשיתוף פעולה עם הרשויות. למעשה, הספורטאים הרוסים צריכים ויכולים לקבל זכות להתפאר בסמל לאומי אחד. המשלחת צריכה להיקרא "רמאות שיטתית".
ההחלטה של הוועד האולימפי נותנת אור ירוק לרוסים להשתמש במשחקים כנשק תעמולתי. חברות אחרות בוועד, מדינות שעסוקות בסיוע לאוקראינים, הביעו את שביעות רצונן מההחלטה הבהירה "שמטילה סנקציות על מי שצריך, ועדיין מאפשרת לספורטאים יחידנים להשתתף במפעל חייהם".
בקיצור, מלחמה בת 22 חודשים, שעדיין מוציאה אנשים להורג על בסיס יומי, הפכה לחדשות ישנות. ולכן איסור על השתתפות ספורטאים מרוסיה ובלארוס כבר לא עומד על הפרק. בכל פעם שנדמה לנו שהסטנדרטים המוסריים של הוועד הגיעו לתחתית, מתגלה שקיימת מתחתיה עוד רשת מנהרות תת־מוסר. היחיד שעוד הצליח לשמור על כבוד הספורט האולימפי היה סבסטיאן קו הבריטי, נשיא פדרציית האתלטיקה העולמית, שהבטיח כי ספורטאים מרוסיה ובלארוס לא ישתתפו בתחרויות תחת שום תנאי.
הרעיון האולימפי כבר לא מייצג "כוח מאחד סביב ספורט". יותר מ־400 ספורטאים אוקראינים נרצחו על ידי הבריונות הרוסית במלחמה, מתקני ספורט נהרסו, וזאת מלבד החורבן וההרג ההמוני האזרחי. ההחלטה לקבל ספורטאים רוסים ובלארוסים בחזרה לאולימפיאדה היא בושה אחת גדולה. אבל לחבר בין בושה לוועד האולימפי הבינלאומי, זה כמו לצבוע את הזברה בפסים שחורים ולבנים.
מוסד דיקטטורי
צריך לשים דברים עוד יותר בפרופורציה, לפחות מספרית: בטוקיו 2021 היו לרוסיה 335 נציגים באולימפיאדה, ולבלארוס, מדינת החסות שלה, עוד 107. נכון להיום, מספר הספורטאים שעמדו בקריטריונים לייצג את שתי המדינות עומד ביחד על 11. הבעיה היא בכיוון הסלחני שלוקח הוועד ובאך בעצמו כדי לפייס דיקטטורות שמנוגדות לרוח האולימפית כמו סין, סעודיה ורוסיה, ובעיקר למראית העין הדמוקרטית שאותה נקט באך כדי להעביר את ההחלטה במהירות.
עשר השנים של באך כנשיא הפכו את המוסד לדיקטטורה. אף אחד לא מחליט באמת חוץ מהוועד, ואף אחד בוועד לא ממרה את פיו של באך. אפילו אמה טרהו, נציגת הספורטאים, היא לא יותר מחותמת גומי להחלטות באך, וגם היא יישרה איתו קו בנושא החזרת הספורטאים הרוסים. ההחלטה הזו היא לא רק טאטוא של הבעיה מתחת לשטיח (כן, אם אין לו דגל או המנון, אז אף אחד לא יידע מאיפה מגיע האתלט), היא פשוט משנה את כיוון הרוח האולימפית. אם פעם היא ייצגה את רוח התחרות והפייר־פליי, האפשרות לפתור בדרכים ספורטיביות בלתי חמושות מתחים בינלאומיים, הרי שעכשיו ההחלטה דורשת מספורטאים אוקראינים להתחרות מול אזרחים של מדינה שטובחת בהם, טובחת זכויות אדם, ומתקיפה בעצם את כל אירופה ואת העולם כולו, אם מסתכלים על תוצאות הפלישה בקונטקסט של אינפלציה, מחסור בגז ורעב עולמי.
דרך קבלת ההחלטות של באך בנושא שוב חסרה שקיפות. עיתונאים לא היו נוכחים ולא התקיימה מסיבת עיתונאים בפסגה האולימפית שהתרחשה בלוזאן לפני קבלת ההחלטה. הרעיון והרוח האולימפיים, חמש הטבעות, היו אמורים לסמל את כל מה שטוב בספורט העולמי, ונכון לעכשיו הם הפכו לסמלים של בושה לעולם הספורט הבינלאומי. הדרישה לחתום על אמנת שלום והפסקת אש מצד הוועד האולימפי היא לא פחות מבית ספר לציניות: רוסיה שברה את האמנה הזו שלוש פעמים. ב־2008 עם גיאורגיה, ב־2014 עם חצי האי קרים וב־2022 עם הפלישה לאוקראינה. ההחלטות הקרות הללו, שבהן הסבל האוקראיני כמעט אינו מוזכר, פותחות את הדלת למה שיקרה לאחר פריז 2024: המועמדות והתקווה של מוסקבה לארח את משחקי הרצון הטוב.
