בשנת 2018, לסקרמנטו הייתה הבחירה השנייה בדראפט ה־NBA. לפניה בחרה פיניקס. הג'נרל־מנג'ר של הקינגס היה ולאדה דיבאץ, מהבודדים שהיו גם אגדת כדורסל אירופית וגם כוכב NBA של ממש. הסאנס בחרו במקום הראשון בדיאנדרה אייטון, הסנטר של אוניברסיטת אריזונה. דיבאץ בחר במרווין באגלי, הסנטר/פורוורד של מכללת דיוק. שתי הקבוצות החליטו לדלג על לוקה דונצ'יץ', נער בן 19 שלא היה צריך מטוס כדי להגיע לארה"ב, הוא יכול היה סתם לטוס לשם על ההייפ.
שש שנים עברו מאז, והמועדונים האלה דופקים את הראש בקיר כל יום – אבל הקינגס חוטפים הרבה יותר חזק גם מבחוץ. אייטון היה גבוה מבטיח מהסוג שכבר אין הרבה, ואפשר היה להבין את ההחלטה של הסאנס, אבל כשג'נרל־מנג'ר סרבי לא בוחר ביהלום שהוא מכיר הרבה יותר טוב מכל הפרשנים האמריקאים הסקפטיים - זה באמת בלתי נסלח. ולוקה דונצ'יץ' אכן לא סולח.
בסוף מארס שעבר הגיעה דאלאס מאבריקס לסקרמנטו למשחק נגד הקינגס. זה לא היה סתם משחק. חודש לפני סיום העונה הרגילה, מאבקי המיקום במערב היו כאוס מוחלט. קליעת עונשין של דונצ'יץ' בשניות האחרונות הבטיחה לדאלאס ניצחון. מיד אחריה נופף לוקה לשלום והוסיף כמה מילים לעבר דיבאץ, כיום רק אורח במשחק. למי שלא הבין מה קרה, לוקה שמח להסביר בירידה לספסל: "אמרתי לו שהוא היה צריך לבחור בי בדראפט". אחרי המשחק, כשהוא כבר בדרך לחדר ההלבשה, המשיך דונצ'יץ' להצביע לעבר דיבאץ, רק כדי לוודא את הגשת הנקמה הקרה של הזיכרון הארוך.
דונצ'יץ' באמת זוכר כל דבר, הוא נוטר ונוקם, לוקח הכל אישית ומבחינתו אין אמצעי פסיכולוגי שהמטרה - ניצחון - לא מקדשת. בשיאו של פלייאוף שבו הוכתר אנתוני אדוארדס כ"ג'ורדן הבא" בגלל דמיון חיצוני ופיזי שטחי, מתברר כי אם כבר רוצים לעשות השוואות למי שאף פעם לא יהיה עוד אחד כמותו - צריך לעשות אותן עם שחקן לבן, איטי, שברכיו כבר כואבות וכל ניתור מוציא ממנו אנחה.
בא לסגור חשבון
ביום חמישי ישחק דונצ'יץ' בבוסטון בפעם הראשונה בסדרת גמר פלייאוף ב־NBA. נדמה שהוא נמצא בליגה 20 שנה והיה צריך להגיע לרגע הזה מזמן, אבל זה כמובן רק תעתוע. דונצ'יץ' מקדים את לוח הזמנים הנורמלי של כוכב כדורסל מאז שהיה ילד בן 13 וחתם על חוזה מקצועני בריאל מדריד.
בגיל 20 הוא היה רוקי השנה ב־NBA. בגיל 21 היה בחמישייה הראשונה של העונה, וכך בכל עונה מאז. הוא קלע 42 נקודות במשחק הפלייאוף הראשון בו הופיע. בגמר המערב ב־2022 היה לו ממוצע של 32 נקודות למשחק. אם הולכים לערך של דונצ'יץ' בוויקיפדיה ומציצים ברשימת הישגיו האישיים לפני גיל 25 כשהיא מרוכזת במקום אחד, הלסת נשמטת.
עכשיו הוא מוביל את הפלייאוף בכל הקטגוריות החשובות, ורחוק ארבעה ניצחונות מאליפות ראשונה. אם זה יקרה, הוא יקדים בשלוש שנים את מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס ובשנתיים את סטף קרי. אנחנו רואים גדולה של ממש מתרקמת מול עינינו, ומניעים אותה כוחות פנימיים שדונצ'יץ', כמו כל הגאונים בתחומם, אפילו לא יכול להסביר, כי באמת שלא צריך.
כל מה שדונצ'יץ' עושה, עם הגוף האיטי והקפלים בבטן, זה כישרון טבעי, אינסטינקטיבי, חייתי. ספק אם הוא מבזבז זמן על ניתוחים אנליטיים מעמיקים של שחקנים אחרים. בשביל מה. הוא בטוח שהכל תלוי בו, ורוב הזמן הוא צודק.
דונצ'יץ' משחק כדורסל מהבטן ומהראש באותה מידה. הוא פותר בעיות כמעט ברמה של ניקולה יוקיץ', אבל משחק כמו ילד. כל זה הופך אותו לגאון, אבל הוא לא רוצה שיגידו שהוא גאון, הוא רוצה לנצח ורוצה שיפחדו ממנו. אחרי שבעונה שעברה המאבריקס לא עלו לפלייאוף, החלו הלחשושים. "כן, הוא שחקן התקפה מהטובים שראינו, אבל איפה הניצחונות?" לוקה שמע את הקולות, הלך הביתה, הפך לאבא, וחזר לסגור את כל החשבונות.
לוקה דונצ'יץ' בחדר ההלבשה
(באדיבות ONE)
דונצ'יץ' הגיע לעונה הזו בכושר הפיזי הטוב ביותר שלו ב־NBA. הוא הסיר קילוגרמים ונראה קליל ובריא, אבל הוא לא באמת בנוי למשמעת כזו. זה בא לידי ביטוי בפציעות תכופות ובחופשות הקצרות שהוא לוקח מדי פעם בהגנה. לפעמים אין לו כוח גם בהתקפה, אז הוא סתם זורק שלשה לא הגיונית עם יד של מגן מעל הפרצוף, וכמובן קולע. אבל השנה יש לו מספיק עזרה. הנהלת המאבריקס ביצעה סדרה של טריידים מצוינים באמצע העונה, ומהחיבור שנראה לגמרי בלתי אפשרי בינו לבין קיירי ארווינג נולד אחד הצמדים ההתקפיים הגדולים שאפשר לזכור. שני אנשים שבטוחים שהעולם לא מבין אותם, נפגשו והבינו אחד את השני. הם בנו לעצמם רוטציה, כמה דקות זה קובע מה קורה, וכמה דקות השני, לפעמים הם מחלקים רבעים ומחציות. אבל גם בתוך זה יש היררכיה, וקיירי - כי הוא התבגר או כי הבין שאין ברירה וזה הצ'אנס האחרון להציל מורשת שהוא עצמו התעקש להרוס - קיבל אותה. זו הקבוצה של דונצ'יץ'.
הרוויח את הכבוד
פרשנים אמריקאים החליטו שהפלייאוף הנוכחי יקבע מי יהיו "הפנים של הליגה" בשנים הקרובות. אפשר להבין את זה. סטף לא הגיע לפלייאוף, לברון וקווין דוראנט עפו בסיבוב הראשון, יוקיץ' כבר לא צעיר וגם אין לו עניין להיות הפנים של שום דבר. אדוארדס, דווין בוקר, שיי גילג'ס־אלכסנדר, ג'ייסון טייטום ודונצ'יץ' הם ההווה והעתיד המיידי. אחר כך יבוא גם ויקטור וומבניאמה. לא במקרה דונצ'יץ' הוא השחקן הלבן היחיד ברשימה הזו.
לוקה קיבל את כבוד הקולגות האמריקאים שלו ב־NBA הרבה לפני יוקיץ', למשל, כי הוא מזכיר להם את עצמם. הוא אמן טראש־טוק, הוא לא פוחד מכלום, הוא תמיד יגיד למגן שלו ש"אתה לא יכול לשמור עליי". שחקן העבר, ג'ף טיג, סיפר פעם כי כששיחק במינסוטה בעונת הרוקי של דונצ'יץ', ניסה להיכנס לראש של שחקני דאלאס ואמר להם, ממש ליד לוקה, "ככה אתם נותנים לילד הלבן הזה להחזיק את הכדור כל הזמן?" דונצ'יץ' החזיר לו מבט שגרם לטיג צמרמורת בגב. "אף פעם לא אשכח את זה", סיפר טיג, "באותו רגע הבנתי שכל הדיבורים על האירופי הרך זה בולשיט. הוא הדבר האמיתי. אל תנסו אותו".
באחד האימונים של דאלאס בתחילת העונה, גרנט וויליאמס הטריד את מנוחתו של דונצ'יץ'. במהלך משחק אימון פנימי, הוא הטריל את לוקה באותה דרך שהפכה אותו לשחקן לא אהוב בכל מקום שבו היה. בסוף נשבר לדונצ'יץ'. הוא קלע 26 נקודות רצופות על וויליאמס. כמה שבועות אחר כך נשלח וויליאמס מדאלאס בטרייד.
אם אתה כוכב יריבה ודונצ'יץ' נעמד לידך במהלך משחק, מחייך ואומר לך משהו, סביר להניח שזה הסוף שלך. לפני שנתיים הוא עשה את זה בפיניקס לדווין בוקר, שלא התאושש עד היום. השנה הוא עשה את זה לאדוארדס וגם לרודי גובר. כשהתארח בפודקאסט הלהיטי של שחקן העבר ג'יי־ג'יי רדיק, לוקה תיקן תיאור של סל מטורף שקלע כי הוא לא היה מדויק מספיק לטעמו. כשרדיק חזר על סטטיסטיקה שלו ממשחק מסוים, ושכח להזכיר שתי חטיפות, לוקה לא אהב גם את זה. הוא מצחיק וחינני וחמוד, עד שזה מגיע למגרש ולתחרות. כאן הוא מאבד את כל ההומור.
לא אכפת לדונצ'יץ' שלא כולם יאהבו אותו - הכי חשוב לו שיכבדו אותו - ואכן לא תמיד קל לאהוב אותו. הוא מחפש לסחוט עבירות באופן בוטה ועושה הצגות. כשלא הולך לו הוא מתבכיין לשופטים בכל התקפה. כשכן הולך לו, הוא מתבכיין בכל התקפה שנייה. יריבים מספרים שהוא אומר מראש מה הוא עומד לעשות להם, ואז עושה את זה. הוא מחפש לריב עם אוהדים כי זה מניע אותו.
רציני גם בקלפים
שלא כמו יוקיץ', דונצ'יץ' תמיד חלם על ה־NBA והניצחון תמיד היה הדבר היחיד שחשוב. לא במקרה הוא הלך בגיל 13 ישר לריאל ולא לאיזו קבוצת ביניים שבה יוכל "להתפתח" ו"לצמוח" ו"לצבור ניסיון". כי הרי או שמשחקים תחת האור הכי חזק ונגד הכי טובים, או שלא משחקים בכלל. על ג'ורדן נהגו לומר שהוא היה מחסל את המתחרים שלו בכל תחום שבו היה בוחר, כולל קולגות במשרד רואי חשבון, ורק במקרה הוא היה שחקן כדורסל. זה נכון גם לגבי דונצ'יץ'. חברים אומרים שהטראש־טוק שלו במשחקי קלפים אכזרי במיוחד. בכלל לא בטוח שאפילו אוהדים שראו את לארי בירד, מגדולי המאדרפאקרס בהיסטוריה של ה־NBA, מוכנים לקרב שלהם עם דונצ'יץ'.
פורסם לראשונה: 01:30, 02.06.24
