עין הולכת אוטומטית לאלכסון של סבע, איזו תנועה ערמומית, אם זה גול אני רושם אצלי בראש בישול מבריק של דיא בלי שבכלל נגע בכדור. פיירו מקבל, עושה סיבוב מצוין ובועט משבעה מטרים ישר לגוף של השוער מקסים קובאל. אין גול, אין בישול וגם אין פה הצלה גדולה של שוער שריף טירספול. סתם בעיטה לאמצע השער. פיירו קלאסי.
עוד כתבות במדור "סיפור לשבת"
מה עושים עם פרנצדי פיירו? איך אוכלים את החלוץ גדול המידות הזה? כדורגלן בגובה 1.94 מטר, מסה אדירה שמכניסה בלמים לדיכאון, אבל חלוץ שלא מסוגל לתת פס מדויק לפינה. מצד שני, לאיש יש חיבה מיוחדת לכיבוש בשלבי המוקדמות ובמכבי חיפה לא ישכחו לו לעולם את הגולים החשובים מול אולימפיאקוס והכוכב האדום בלגרד, שהעלו את הקבוצה לשלב הבתים בליגת האלופות. מתי חסד נעורים הופך למשקולת?
כשפיירו נחת בחיפה הדיווחים סיפרו על חלוץ נבחרת האיטי, שהמודל שלו הוא רומלו לוקאקו ושהוא שחקן הרכש היקר בתולדות המועדון (נרכש מגנגאן הצרפתית תמורת 1.6 מיליון יורו). רגע אחרי, במשחק אלוף האלופים של העונה שעברה, הוא התבלבל ברגליים וסיפק את הרגע הקומי של הערב. אפשר להוסיף החמצת פנדל ותואר שנדד לבאר־שבע. הסכינים כבר הושחזו, וגם הבדיחות על חשבון הענק המסורבל. אלא שאז, כאמור, הגיעו שני הצמדים מול אולימפיאקוס והכוכב האדום וסתמו למבקרים את הפה.
אבל לא לאורך זמן. גם חסידיו הגדולים של פיירו לא יכולים להתעלם מהמוגבלות הטכנית – לעיתים זה ממש צורם בעין - של החלוץ ששואב לכיוונו לא מעט כדורים ומבזבז את חלקם הגדול על בעיטות חצי־אוטומטיות אל גופו של השוער התורן. זה אחלה להציב מודלים לחיקוי, אבל מעבר לגובה ולמסה, אין שום דמיון בין פיירו ללוקאקו. בעיניי, לוקאקו הוא פלא - חלוץ־על שהגודל הפיזי שלו כמעט ולא פוגם בטכניקה וביכולת הטיפול בכדור. פיירו מביא איתו מסה מאיימת, נוכחות ברחבה וגם משחק ראש אפקטיבי, אבל זה לא מספיק כשאחוז ניצול המצבים שלו גורם לאוהדי מכבי חיפה לתלוש את השערות.
ואולי זה לא רק חסד נעורי מוקדמות הצ'מפיונס. כשאתה המנהל המקצועי שהביא את השחקן היקר בתולדות המועדון, אין בך מוטיבציה יתרה לתת הוראה לשלוח אותו לספסל ולהעלות במקומו את דין דוד, למשל. בואו נקווה בשביל גל אלברמן שזה לא יעלה לו במעידה באירופה (ועכשיו ברור לכולנו שבגומלין פיירו הולך לדפוק צמד, כן?!).
רפאלוב על תקן שלום תקווה
גם לליאור רפאלוב יש מודל. כבר קבעו לו אותו, מיתגו, מיסגרו והוא רק מתבקש להיכנס בשקט פנימה – מודל שלום תקוה. הלגיונר שחזר מבלגיה, עולה מהספסל בסביבות הדקה ה־60 וצריך לעשות קסמים, להביא שינוי, להזיז משהו במשחק שנתקע בשבלונה. אין לי מושג אם רפאלוב אוהב את המודל הזה, אבל נראה שהוא מחליק אליו בשקט, במקצועיות מעוררת הערכה.
במשחק אלוף האלופים מול בית"ר זה עבד מצוין (לאיש עדיין יש הרבה כדורגל, שלא לדבר על חוכמת משחק), מול שריף קצת פחות, אבל בכל מקרה זה תענוג להסתכל על ההתנהלות של הכדורגלן שרק לפני שנתיים וחצי זכה בתואר כדורגלן השנה בליגה הבלגית. בגיל 37, עם מינימום אגו ובלי לעשות פרצופים כועסים/סובלים על הספסל, רפאלוב מקבל הוראות ממאמן בן גילו, עולה לדשא כמחליף ונותן את כל מה שיש לו.
ועדיין יש משהו שלא מרפה. כל דריבל שלו באגף, הגבהה חכמה לרחבה או ספרינט של 70 מטר כדי לסגור שחקן בית"ר במתפרצת, רק מדגיש ומהדהד כמה מטומטמים, חדלי אישים וחסרי שאר רוח היו מאמני הנבחרת שוויתרו על רפאלוב מוקדם מדי ובטח בתקופת השיא שלו בבלגיה.
אלו אמנם מים מתחת לגשר, אבל חייבים לחזור ולומר אותם, וללמוד מהם כדי להימנע מטעויות מעצבנות כאלה בעתיד: ליאור רפאלוב הוא לא הטיפוס שמחמיץ פנים על הספסל או מחרב את חדר ההלבשה – הוא המודל שעל פיו מגדלים שחקני נבחרת.
