1. קמפיין ליגת האומות של נבחרת ישראל שייצא מחר לדרך במשחק מול בלגיה, לא פחות – מציע אפשרות נדירה לחוות אותה באופן כמעט חסר תקדים. לכאורה, מתחת לשמש של נבחרת ישראל אין חדש כבר יותר מחצי מאה – היא לא עולה לטורניר גדול, ויהי מה. כבר יותר מ־30 שנה, מאז הצטרפנו לאירופה, אפשר לכוון שעות באמצעותה. איך יודעים שחלפו שנתיים? נבחרת ישראל לא מעפילה.
ובכל זאת, הכישלון הוא תמיד רק השורה התחתונה בסיפור עם שורות רבות נוספות. הכישלון הוא התפתחות טבעית של ציפיות גבוהות, אשליות, תקוות. מוגרלים בדרג 3? מאמינים בכוחנו לעקוף את המדורגת שנייה. מוגרלים בדרג 2? על אחת כמה וכמה.
והנה, קמפיין ליגת האומות הנוכחי, אחרי תקלה היסטורית שבמסגרתה עלתה הנבחרת לדרג הראשון, מפגיש אותה עם משימה שהיא בלתי אפשרית גם לפי סרגל הכלים של גדול האופטימיסטים. בבית אחד ישנן צרפת, איטליה ובלגיה, וכמו על תקן שורת מחץ בסופה של בדיחה – ישראל. לא שיש תנאים סביבתיים כלשהם שבכוחם לאפשר לנבחרת להתמודד עם יריבות שכאלה, אבל גם ביתיות אין, כמובן.
הדרך היחידה לשרוד את מפחי הנפש שמביאה עימה הנבחרת הזאת היא לדעת שבסוף דרך החתחתים של הקמפיין ממתינה האפשרות "לסגור עימה חשבון". זה ההסכם הלא כתוב בינינו לבינה. היא מפרקת אותנו בזמן המשחק, ואנחנו מפרקים אותה אחריו.
ואילו מה עכשיו? אין ציניקן גדול מספיק כדי לבקר אותה על הפסד לבלגיה, על תבוסה מול צרפת. זו הפעם הראשונה זה שנים שבה אי־אפשר יהיה בשום פנים ואופן להיות ציני כלפיה. רק לחוש חמלה. זו תהיה הזדמנות טובה לגלות סלחנות והבנה, שיעור הכרחי ברציונליות בממלכת היציאה מפרופורציות. אולי לעולם לא נהיה טובים בכדורגל, אבל בזכות הקמפיין הזה אולי נלמד לאהוב אותה אחרת.
2. גם אם דניאל פרץ ועומרי גלזר היו כשירים ומאופ"א היה מתקבל אישור לפנים משורת הדין לפתוח עם שניהם במקביל, יכול להיות מאוד שזה לא היה מספיק כדי למנוע מישראל להפסיד בצמד המשחקים הקרוב מול איטליה ובלגיה. בלעדיהם, רן בן־שמעון צריך להחליט בין יואב ג'רפי, שבשבת האחרונה לקח כמה כדורים טובים מול בני־ריינה, לשריף כיוף, שלפני כמה שבועות חטף שישה שערים מקבוצת צמרת מאזרבייג'ן ולפעמים נדמה שאת ההדיפות הכי טובות שלו הוא עושה עם הרגליים.
לאלו מתווספת הגנה שהיא באופן היסטורי לא מקור גאוותנו, והפעם במיוחד – ללא מיגל ויטור ושון גולדברג הפצועים, עם רז שלמה ומי שינצח (או יפסיד) באבן, נייר ומספריים בין עילי פיינגולד לעידן נחמיאס. אם שניהם יעשו מספריים, יפתחו ביחד במערך של שלושה בלמים. להגנה של נבחרת ישראל אפשר היה לקרוא עקב אכילס לו רק מה שהיה מחובר לעקב הזה הוא אכילס, אבל זו עדיין נקודת התורפה הגדולה ביותר, כזו שמורידה לטמיון גם שפע יחסי במקומות אחרים.
היו זמנים שבהם גם מה שנעשה בקצה השני של המגרש לא היה מעורר תיאבון, אבל שם דור הלך ודור בא, ודברים משתנים. בהגנה אנחנו מחפשים את הפתרון כבר שנים, ונדמה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים ממציאתו. הגיע הזמן שההורים של הבלם הגדול הבא של ישראל ייכנסו להיריון. יש יסוד סביר להניח שחוליית ההגנה שתפתח מול בלגיה מחר היא החלשה ביותר שלבשה את מדי התכלת של הנבחרת ב־30 השנים האחרונות לפחות. תזמון לא מי יודע מה.
3. אלוהים אולי נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, אבל הוא, או כוח אקראי כלשהו אחר, לפחות דאג להעניק התקפה לנבחרת שאין לה הגנה. מילא שההגנה של נבחרת ישראל לא יכולה להתמודד עם ההתקפה של צרפת – היא כנראה גם לא יכולה להתמודד עם ההתקפה שלה עצמה. זו לא דרך לעלוב בהגנה, אלא להחמיא להתקפה. את הסגל של נבחרת ישראל לצמד המשחקים מוטב לקרוא מהסוף להתחלה, ולא מההתחלה לסוף. אם מתחילים מהסוף, עוד לפני שמגיעים לחורים בהגנה, מתגלה החומר בהתקפה. אוסקר גלוך, מנור סולומון, ענאן חלאילי, ליאל עבדה. ועוד, ועוד.
כמעט כל העתיד לפניהם, אבל אין עבר מאחוריהם. הם עוד לא שיתפו פעולה ביחד, לא מספיק. זה נמנע מאיתנו בקמפיין הקודם, מחוסר ברירה (הפציעה של סולומון) אבל גם מבחירה – הספסול של גלוך במשחק המכריע מול רומניה. השארתו של גלוך מחוץ להרכב במשחק ההוא היא חטא האימון הגדול ביותר שנעשה בנבחרת ישראל זה שנים. מרגע שעלה אולי לנבחרת ישראל בעלייה ליורו, הספסול של גלוך אמור להתחיל לשרת אותה בכך שיסמן את נקודת השפל הנמוכה ביותר ביחסים בין הנבחרת לכוכב הגדול שלה. אלון חזן נידב את עצמו להיות מוסר ההשכל עבור רן בן־שמעון ואחרים, בבחינת ממנו תראו ולא תעשו.
אי־אפשר להרוויח כמעט שום דבר מהמפגשים הקרובים מול איטליה ובלגיה – המבחן ההגנתי הוא כזה שאי־אפשר לעמוד בו. מה שכן ניתן להשיג הוא, אולי, רגע או שניים מכוננים שבהם סולומון, גלוך וחלאילי יצליחו לגעת אחד בשני ובשלישי בהתקפה אחת ולייצר קסם שייכנס לקאנון של הכדורגל הישראלי. שער גדול מול צרפת, הברקה מול בלגיה, התעלות מול איטליה – זה לא צריך להיות שווה ניצחון, אפילו לא נקודה, אבל כן יספק משהו להיבנות ממנו למפגשים מול יריבות הגיוניות יותר. אם בן־שמעון לא יהסס להשתמש בהם מול גוליית, הוא כבר לא יעלה בדעתו לוותר על אחד מהם מול דוד.
4. מי שלא יהיה שם הוא ערן זהבי. הוא לא הודיע על פרישה, ואיש לא הודיע על הפרשתו. זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים – זהבי פרש מנבחרת ישראל פעמיים והוגלה ממנה פעם אחת – ובכל זאת הוא תמיד חזר. הוא יוצא דרך הדלת, ושב דרך החלון. אך אירוני הדבר שסופו האמיתי, האחרון, יגיע מאליו, כדרך הטבע, מאותה הסיבה שאנשים יוצאים לפנסיה – כי הגיע הזמן. הוא כבר פרש מספיק פעמים בשיאו, אז הגיע הזמן לפרוש כשהוא לא בשיאו.
מהשקט המלווה את השארתו מחוץ לסגל מתחוור כי הדבר משתלב עם תכניותיו המקוריות של זהבי עצמו. הוא יודע להיפגע, הוא יודע לתבוע את עלבונו, וכנראה שהפעם אין פגיעה ואין עלבון. מחוגי השעון, שלא עמדו לרשותו של יוסי בניון לפני כשנה וחצי, נמצאים בצד של בן שמעון עכשיו. זהבי כבר בן 37, ומהתנהלותו בפגרה האחרונה, בה האריך את חוזהו במכבי תל אביב בעונה אחת בלבד, נוצר הרושם שזו בסבירות גבוהה השנה האחרונה. בנבחרת שחושבת 2028 ואפילו לא מפנטזת ברצינות על 2026, זהבי הוא מוצר ארכיוני גם אם הוא עדיין משחק בזמן אמת. מה שחשוב הוא תאריך היעד של הקמפיין, ולא תחילתו. בעוד ארבע שנים, כנראה כבר בעוד שנתיים, זהבי יהיה באותו מצב צבירה של אייל ברקוביץ', ובנבחרת שההווה שלה הוא לעולם לא מספיק טוב וכל שנותר לה הוא לקוות שבעתיד יהיה טוב יותר, אין סיבה לזמן מישהו שמחשב את קץ הקריירה שלו לאחור.
אבל איזה חלוץ הוא היה. קמפיין כמו שנתן במוקדמות יורו 2020 לא יחזור על עצמו. ננצח את איטליה לפני.
