אוהדי ניקרגואה מחוץ לאצטדיון
(צילום: יאיר קטן)
איזה יופי, חשבתי לעצמי. הגעתי ביום ראשון בבוקר לאצטדיון המרלינס במיאמי, וראיתי נחיל של לובשי מדים בכחול-לבן שזרמו למגרש לקראת המשחק בין נבחרות ישראל וניקרגואה במסגרת אליפות העולם בבייסבול. יהיה אקשן, דגלי ישראל, חגיגה ספורטיבית. רק שברגע שהתקרבתי נזכרתי בשני דברים: 1. בניקרגואה אוהבים יותר בייסבול. הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. 2. כחול ולבן אלו גם הצבעים שלהם.
ישראל סיימה את המשחק הזה בניצחון 1:3, אבל בכל היבט אחר ניקרגואה ניצחה בענק. גם פורטו ריקו, ונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית משחקות בבית של ישראל במיאמי, מעצמות בייסבול שחולות על הענף ונהנות מנציגות עצומה של מהגרים בעיר, ונראה היה שניקרגואה היא סוג של אחות קטנה עבורן – אבל המדינה בת 6.8 מיליון התושבים ממרכז אמריקה הייתה אחראית למרבית מ-20 אלף האוהדים שהגיעו למשחק. אין מקום טוב יותר בעולם לתמוך בנבחרת בייסבול ישראלית מאשר מיאמי, עיר בה יש שכונות בהן השלטים בעברית והטלוויזיה משדרת רק את החדשות מהארץ, אבל ניקרגואה הייתה השליטה הכמעט בלעדית של המתחם. היה שם אוכל מקומי, דגלים בכל מקום, חולצות, כובעים. ובעיקר מוזיקה.
אוהדי נבחרת ישראל חוגגים את הניצחון באליפות העולם בבייסבול
(צילום: יאיר קטן)
אח, המוזיקה. הניקרגואנים (ניקרגואים? ניקראזים? ניקרגואברים?) הם אולי האנשים השמחים בעולם, והקצב הלטיני הסוחף הרקיד אותם לפני ואחרי ההפסד. חיכיתי בסבלנות לראות אם תגיע קונטרה ישראלית, והיא הגיעה בדמות שיר ש(תסלחו לי) לא הכרתי, משהו בשם "קורקינט בתל אביב". כנראה אחד מהמוני הישראלים בעיר המליץ. היו כמה דקות של מסיבה בעברית, אבל ההיצע שלנו דל. אני באמת ובתמים מאמין שאם היה צורך בעוד 4-3 שירים שמחים בשפה שלנו, הדי-ג'יי היה נשאר חסר אונים ונאלץ לשים את דורית ראובני שרה על האיש מן הבקעה. וכך, אחרי כמה דוגמיות מז'אנר הפופ המזרחי/מיקסים של מוש בן ארי, חזרנו למתקפה הלטינית הפנטסטית.
נכון – הקשר בין ישראל לבייסבול קלוש מדי, לא אוכלים אצלנו את המשחק הזה, ואין ספק שלמרות ההצלחה בשנים האחרונות – המקום השישי באליפות העולם הקודמת והשתתפות באולימפיאדה – הקהל הישראלי עדיין מביט על השחקנים כזרים, לא ישראלים. אבל ראשון בצהריים זה יום קלאסי ליהודי האזור לתמוך בספורט ישראלי כפי שהם אוהבים. הבעיה הייתה שהם פשוט לא ידעו על המשחק הזה. דיברתי על כך במהלך השבוע שעבר עם מקומיים רבים, כולל פטריוטים חובבי בייסבול, ולא היה להם מושג שכל העסק הזה קורה. לא שההבדל היה גדול לו ידעו – ניקרגואה כבשה את האזור ללא קרב.
אז מי היו בכל זאת כמה מאות הישראלים שהגיעו? ההיסטוריון פרופ' אייל נווה מגדיר את מרכיבי תשתית הזהות של החינוך הישראלי כיום כשואה, צה"ל ואמונה. ואכן, רבים מאוהדי ישראל חבשו כיפה, והיו את הגאים עם חולצות חומות של צה"ל. אבל במיאמי כנראה קיים מרכיב זהות רביעי – מכבי ת"א בכדורסל. אני לא נכנס לוויכוח בין אוהביה לשונאיה וענייני "הקבוצה של המדינה", אבל הסמל שלה בלט בין אלו שבאו לעודד את הכחול-לבן. סליחה, הכחול-לבן שלנו, לא זה של ניקרגואה.
אחת מהם הייתה ברברה, יהודייה מסן פרנסיסקו בשנות ה-70 לחייה, פריקית של בייסבול עם פס סגול בשיער, שסיפרה כי היא נוסעת בכל העולם אחרי הנבחרת, והייתה גם באולימפיאדה ביפן כדי לראות את המשחקים מקרוב. פגשתי אותה בתוך חנות המזכרות, שם היא חיפשה נואשות אחר חפצים עם הלוגו הישראלי. נואשות – בגלל שכל הסחורה הייתה כמה חולצות במידה של ילדים.
הנבחרות הלטיניות שנחתו על העיר, לעומת זאת, החזיקו במרצ'נדייז מפה ועד להודעה חדשה. כל מה שאתם מדמיינים, פחות או יותר מכטב"מים עם דגל פורטו ריקו ועד סלון וחדר שינה בצבעי הרפובליקה הדומיניקנית. להגנת הסוחרים, הם ידעו איזה קהל עומד לנחות עליהם. בחור אחר הולך בחולצת shlo motion, משחק מילים על הוותיק בנבחרת, המגיש תל-אביבי בן ה-44 שלמה ליפץ. הצעיר הזה אפילו עזר לעצב את החולצה ומלווה את הנבחרת בכל טורניר גדול.
האצטדיון מוקף בקירות, כך שהפנטזיה על הומראן שעף אל הכביש נפסלה מראש. במקום זאת, הייתי ביחיד ביציע העיתונות שלא דובר ספרדית או יפנית, ומתעצבן על השופט שלא נותן לג'וק פידרסון את הסיבוב הראשון. את ההמנון שרתי חזק, כדי שהניקרגואיאניסטים ישמעו שיש לנו נציגות. ביציע עומד נער אחד שלוכד בדיוק את המורכבות של הנבחרת הזו – עטוף בדגל מחובר של ישראל וארה"ב.
ניצחון מתוק
המשחק היה קשה מאוד. על הנייר, ניקרגואה היא החלשה בבית, אבל יש לה אחלה ליגה, והנציגים משם – כמו חואן מונטס שמתחזק שפם של רשע מסרטים אילמים – סחטו את המיץ מהישראלים שמגיעים מה-MLB וליגות המשנה בארה"ב. ולא סתם: פידרסון הוא כוכב אמיתי, שזכה בשתי אליפויות רצופות עם הדודג'רס ואטלנטה ב-2020 ו-2021, ומשחק בסן פרנסיסקו ג'איינטס. זאק גלוף נחשב לפוטנציאל ענק. מי שהיה הטוב בין הישראלים וסיפק את החבטה המנצחת, גארט סטאבס, מגיע מפילדלפיה פיליז.
דין קרמר מבולטימור אוריולס, המגיש הפותח, הוא בן להורים ישראלים שמבלה לא מעט בארץ. וכל אלה הזיעו עד לאינינג השמיני מבין תשעה, אז הדחיפה המאסיבית של אוהדי ניקרגואה הפסיקה לפעול. ספנסר הורוויץ וסטאבס חבטו לשמיים, וברמקולים נשמע שיר החגיגה העברי הידוע, A Revolution of Happiness, כפי שהשחקנים ודאי מכירים אותו.
כולם היו מאושרים בסיום. קבוצה של יהודים פרצה משום מקום, ליד היציאה, בריקוד הורה סוער לשירת "עם ישראל חי". חבר'ה מניקרגואה, שלא לקחו קשה מדי את ההפסד, פרצו למעגל עם הדגלים שלהם וכולם רקדו יחד ברגע די נפלא. בחוץ כבר חיכתה להם להקה ניגנה את שירי המולדת, והם נשארו שם עוד שעות, עם ארפה לוהטת ובירה קפואה ביד תחת השמש המיאמית.
קשה לקהל הישראלי איתם, והסיבות ידועות ומובנות. אבל החבר'ה האלה, עם הכיפה בהמנון וההתרגשות מהדגל, מייצגים אותנו – וגם עושים את זה נהדר. אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל לשחקנים האלה בציציות. ואגב לחלקם יש כאלה.
